מאגר סיפורי מורשת

נולדתי בשנת בתאריך 14.5.1940 בעיר באדירנה אשר בחלקה האירופי של טורקיה בסמוך לגבול עם יוון ובולגריה. שם אמי אידה-יהודית ושם אבי מאיר-ניסים ושם משפחתנו בכר (שם משפחה נפוץ ליהודים יוצאי טורקיה).

בביתנו היה רק חדר אחד מפני שהבית הקודם נהרס בעקבות סופה. זאת אני יודעת לפי סיפורים מאחיי הגדולים, אני הקטנה מבין ארבעה אחים, היינו שתי אחיות ושני אחים. אמי, אידה, נאלצה להיכנס לארון כדי ללדת אותי בפרטיות, בגלל חוסר המקום. המיילדת היית שכנתנו.

אבי היה נוסע לבולגריה שם עבד בייצור גבינות והיה מגיע לביקור אחת לשבועיים. הייתה לנו שכנה עשירה, אחותי שמחה (סופי) התגוררה אצלה כעשר שנים ואח"כ אחותי עלתה ארצה לבדה בסיוע של הסוכנות היהודית.

אבי מאיר ניסים ז"ל

בטורקיה היו מקרים של חטיפת נערות יהודיות כדי להינשא לה ולכן עברתי להתגורר בבית אותה השכנה לאחר שאחותי עזבה, אך אני לא הייתי מרוצה מהסידור הזה. לאותה שכנה היה בן מפגר ואני פחדתי ממנו ולפעמים הייתי קוראת לאבי או לאחי שיסייעו לי.

בגלל המצוקה הכלכלית אבי ואמי התגרשו ואני נותרתי עם אבי ואחי אהרון. אחי הבכור בצלאל גויס לצבא הטורקי לשלוש שנים ולא הגיע כמעט לביקור בבית. אחרי אחותי, אחי הצעיר אהרון עלה בגיל 12 ארצה בעזרת הסוכנות היהודית. אבי אמר שאני והוא חייבים לחכות לשחרור אחי הגדול מהצבא הטורקי כדי לעלות ארצה. כאשר סיים אחי את השירות, עלינו ארצה, אבי אחי ואני. הייתי בת 11 שנים.

עלינו באנייה ששמה בונטאג' – אנייה רעועה ודולפת מים. מים נכנסו פנימה ואבי נעשה חולה בדרך. ההפלגה ארכה שבוע ימים, היה זה בשנת 1951.כאשר הגענו לארץ קיבלנו אוהל לכמה ימים במחנה קליטה ואח"כ נשלחנו לטבריה. אבי חש ברע כשבוע לאחר שהגענו ארצה והוא נלקח לבית חולים. אחרי שבוע הוא נפטר כאשר היה בן 40 שנים ואני נותרתי ללא אם ואב. המשכנו לגור בטבריה, אחי הגדול, אחי האמצעי ואני. אחי הגדול יצא לעבודה בחקלאות ועבד קשה מאד עבור כיכר לחם. אחי הצעיר ואני אכלנו את כל כיכר הלחם ולפעמים לא השארנו לאחי הגדול.

יותר מאוחר, אחי הגדול הציע כי נעבור להתגורר ביהוד, שם מתגוררים עולים חדשים רבים מטורקיה ושם אפשר להשיג עבודה מכניסה וטובה יותר. כאשר הגענו ליהוד קיבלנו אוהל, כאשר בסביבה הסתובבו שועלים רבים. אחי הגדול יצא לעבודה ואותי רשם ללמוד בבית-ספר. אני זוכרת שהייתי בורחת כדי לשחק בגולות, חבל וגוגואים.

אחי הבכור התחתן עם מרים אשתו ואנו המשכנו להתגורר עימם. גיסתי לא הסכימה שאני ואחי הצעיר נתגורר עימם והחליטו לשלוח אותי לאימוץ. אני רציתי ללכת לקיבוץ אך אחי סירב והעדיף למסור אותי לאימוץ ולא לקיבוץ. הייתי ילדה מאומצת כשנתיים אצל משפחה ללא ילדים. האישה הזו  טיפלה בי יפה, אך לא שלחה אותי ללמוד בביה"ס היות והיא הייתה חולה והעדיפה כי אני אטפל בה.

לאחר שנתיים ברחתי מביתה. הלכתי ליפו שם התגוררה אחותי שמחה (סופי) שהייתה נשואה עם תינוק. התגוררתי אצלה למרות שהיה צפוף וקשה. אני טיפלתי בתינוק שלה והיא יצאה לעבודה. האמת, שלא כל כך ידעתי לטפל בתינוק, ידעתי רק להכין פירה (מחית תפוחי אדמה) ללא מלח וכל יום הכנתי לו פירה. לאחר כחצי שנה חזרתי שוב לבית אחי הבכור ביהוד. יצאתי לעבוד לפרנסתי בביתו של פרופסור בכיר בבית החולים "איכילוב". חלק מהשכר שילמתי לאחי ואשתו.

הכרתי בשידוך בחור מבוגר ממני. הייתהלנו גם מסיבת אירוסין בה קיבלתי בגדים ותכשיטים רבים מזהב. באחד הימים הזמינו אותי להתארח בבית הארוס, ארחו אותי יפה ובלילה ראיתי כי הארוס שם את שיניו בכוס אז החלטתי שאני עוזבת. ברחתי כל עוד נפשי בי. הארוס הגיע בבוקר לבית אחי כדי לחפשני ואני הודעתי לאחי כי אינני מעוניינת בו. בהמשך הכרתי בחור בשם משה, בחור נחמד, אך היה קנאי מאד ולכן החלטתי לעזוב אותו. אני אהבתי לבלות ולרקוד.

באחד הימים נסעתי לבקר את אחותי הנשואה ביפו, שם פגשתי את אחיו של גיסי, את אלי שהגיע לבקר את אחיו שלום (שרלי), גיסי. התאהבתי בו מיד. בחור תמיר, שחום, עם בלורית, יפהפה. אלי סיפר שהוא בקרוב מתחתן עם בת קיבוץ "מעלה החמישה" ואני החלטתי שאני משכנעת את אלי לא לנסוע בחזרה. אלי מצא חן בעיניי והוא התייחס אליי כאל אחותו הצעירה. הוא קנה לי דברים טובים ופינק אותי. הלכתי על עקבים כדי להיראות מבוגרת מכפי גילי וכדי שאלי ישים לב אליי ויסכים להישאר. כך הצלחתי לשכנע את אלי להישאר וכך נרקמה חברות בינינו. כאשר הייתי בת 17 וחצי שנים נישאנו.

ביום נישואי לאלי

בתחילת הדרך לא היה לנו מאום. אלי עבד קשה בכל עבודה מזדמנת וגרנו בחדר קטן שלמעשה היה מעין מרתף שהיה צריך לרדת במדרגות אליו, חשוך וללא חלון. בתקופה זו הוריו של אלי, עוד לא עלו ארצה ממרוקו. אלי עלה לפניהם בכמה שנים טובות במסגרת עליית הנוער. כעבור חודשיים, הריתי, ונולד בני הבכור מאיר – ניסים על שם אבי המנוח.

אלי ואני 

זוגיות רבת שנים

היום אני מאושרת מאד, נשואה  64 שנים, יש לי ארבעה ילדים, שמונה נכדים וארבעה נינים. משפחה לתפארת. הקמנו בית בעשר אצבעות. בניי ובנותיי כולם משכילים. היה לנו חשוב לתת להם חינוך ואמצעים כדי ללמוד ולהתקדם, דבר שאנו לא זכינו בו.

אלי ואני היום 64 שנים ביחד

אני ואלי ומשפחתנו היקרה

הזוית האישית

לונה זריהן: הסיפור של אלי, בעלי כבר הועלה למאגר הסיפורים של התכנית ושם אני מוזכרת, כמובן מהצד שלו.

סיפורו של אלי, בעלי: "תחנות בחייו של אלי זריהן במרוקו"

אילנה: הובלתי את תכנית הקשר הרב דורי כמורה  עם תלמידי בית הספר חט"ב קציר שבחולון. תלמידי כתות ט'  "אימצו" את האזרחים הותיקים מהדיור המוגן "משען" בחולון ותעדו את סיפוריהם. כמורה מובילת התכנית אני מודעת לחשיבות תיעוד סיפורי האנשים היקרים לנו. את סיפורו של אבי כבר העלתי בעבר והפעם התיעוד מוקדש באהבה לאמי היקרה.