מאגר סיפורי מורשת

ילודתה של לאה

לאה אוברשטיין (1905-1986), סבתא רבתא שלי, הייתה בת למשפחה יהודית עם 10 נפשות. כאשר הייתה בת 5 היא ומשפחתה עברו מהומל שבבלרוס, לעיירה יוזבקה (כיום עיר דונצק) באוקראינה שבברית המועצות לשעבר. העיירה יוזבקה הייתה עשירה בפחם טבעי וגרו בה בעיקר כורי פחם. משפחתה עברה לשם בעקבות החלטת אביה, ברל-מאיר, סנדלר במקצועו אשר ידע שתהיה לו עבודה בשפע מכיוון שנעלי עבודה של כורי פחם נהרסות מהר וזקוקות לתחזוקה קבועה.

לאה הייתה הבת הגדולה במשפחתה ולכן הייתה גם אחראית על טיפול באחיה ואחיותיה הצעירים. למרות האחריות שהייתה לה בבית, היא למדה בגימנסיה  לבנות. בגימנסיה היא סיימה ארבע שנות לימוד בהצטיינות, באותה התקופה הדבר נחשב להשכלה טובה מאוד לבנות.

לאה למדה תפירה, והחלה לתפור תמורת תשלום ובכך עזרה לפרנס את משפחתה.

לאה מקימה משפחה

לאה התחתנה עם דוד אוברשטיין, בחור יהודי שגר בקרבה אליה. הוא היה ספר במקצועו, ויחד הם החלו חיים משותפים. כשהייתה בחודש השישי להריונה הראשון, היא עמדה בתור לקניית מצרכים, התור היה ארוך והאנשים בו היו לא רגועים, והיא נמחצה בין שני אנשים שעמדו לידה. באותו לילה היא ילדה תינוקת מתה. הטרגדיה מאוד השפיעה עליה אך זה לא מנע ממנה להקים משפחה, זמן מה לאחר מכן היא ילדה בת בריאה, ואחרי כמה שנים, נולדה לה עוד אחת.

תחילת השואה והבריחה מהנאצים

כאשר מלחמת העולם השנייה הגיעה לברית המועצות, רוב הגברים בני 18 ומעלה גויסו למלחמה.  סבא רבא שלי, דוד, בעלה של לאה, לא גיוס כי היה חולה בשלבים ראשונים של סרטן דם לא אלים. כאשר הנאצים הגיעו לעיר הם התחילו לאסוף יהודים, להביאם לבורות של מכרות פחם ולזרוק אותם בעודם בחיים לתוך הבורות. לפי סיפורים של אנשים שהצליחו לברוח, שמעו במשך ימים ארוכים בכי וצעקות מתוך האדמה. ללאה ומשפחתה היה מזל גדול והם הצליחו להינצל מהזוועה. הם הצליחו לעלות לרכבת משא שהייתה בדרכה לאוזבקיסטן, אך ברגע האחרון לאה שמה לב ששכחה את מכונת התפירה שלה, שהייתה מקור לפרנסתה. היא ירדה מהרכבת ורצה להביאה. כאשר חזרה לתחנה היא ראתה שהרכבת כבר עזבה יחד עם בעלה ושתי בנותיה. לא הייתה להם שום דרך לתקשר האחד עם השנייה, אך הם לא איבדו תקווה. מבלי לדעת מה יעשה בעלה, לאה עלתה לרכבת הבאה. למזלם, בעלה הכיר אותה מספיק טוב בשביל לדעת שלאה תגלה תושייה ותבוא בעקבותיהם. הוא ירד בתחנה הבאה עם שתי הבנות וחכה בתקווה שלאה נמצאת על הרכבת בדרכה אליהם. הם נפגשו שוב והמשיכו יחדיו במסע המפרך ורצוף הסכנות לאוזבקיסטן.

המסע נמשך כשלושה חודשים עם מעט מאוד אוכל ומים, היגיינה ירודה, צפיפות מאוד גדולה אשר גרמה להתפשטות מחלות. חלק מנוסעי הרכבת אף לא שרדו את הדרך. במהלך המסע, מטוסים גרמניים הפגיזו הרבה פעמים את פסי הרכבת והרכבות. גם הרכבת שלאה משפחתה הייתה עליה הופגזה לא פעם. פסי הרכבת ההרוסים לא אפשרו מסע רציף והרכבת נאלצה לעצור לפרקי זמן ארוכים עד לתיקון הפסים. לעיתים העצירות היו במקומות מרוחקים מאוד מאוכלוסייה כלשהי והם נאלצו להסתדר בזמן זה עם מה שנשאר להם מהעצירה בתחנה הקודמת. תנאים אלה גרמו לגניבות מצרכים אחד מהשני, מריבות בין משפחות ועויינות ברכבת.

במהלך המסע היו תחנות ביניים ובכל אחת מהן כל משפחה קיבלה הקצבת אוכל לפי כמות הנפשות. באחת התחנות, דוד הלך לקחת את הקצבת האוכל שלהם. כאשר חזר עם האוכל ראה שהרכבת עזבה עם משפחתו. הם עוד פעם הופרדו, אך המצב היה שונה, משפחתו נשארה על הרכבת ללא אוכל עד לעצירה בתחנה הבאה, שאף אחד לא יודע מתי תגיע. מניסיון קודם, דוד ידע שלאה תרד בתחנה הבאה. הוא החליט לחכות לרכבת הבאה בתקווה שרכבת אכן תגיע, כי כאמור הרכבות והפסים הופגזו באופן קבוע. למזלם, למרות אי הוודאות, רכבת אחרת הגיעה והם התאחדו פעם נוספת. אחרי מסע מפרך, הם הגיעו לעיר טשקנט באוזבקיסטן.

החיים באוזבקיסטן

באוזבקיסטן דוד קיבל עבודה במפעל שייצר נשק למלחמה בשם "קראסני אוקטבר" ולאה המשיכה לעבוד בתור תופרת.

לאחר כמה זמן שתי הבנות ולאה חלו בטיפוס ואושפזו בבית חולים ביחד. נוסף על כך, לבת הגדולה התגלתה בעיה באוזן התיכונה, שבגללה עברה ניתוח קשה בראש. הניתוח היה בתנאים פרימיטיביים ולא סטריליים והייתה סכנה אמתית לחייה. היא שרדה את הניתוח, הם החלימו מהטיפוס ושוחררו בית החולים.

בשנת 1945 לאה נכנסה להריון בגיל 40, בחודש הרביעי להריון גילו אצלה גידול ברחם. היא עברה ניתוח במחסן מלוכלך, אך כנגד כל הסיכויים היא והעובר שרדו.

המלחמה נגמרה והם יכלו לחזור הביתה.

החזרה לדונצק בסוף המלחמה

לאה, (בעודה בהריון) ומשפחתה נסעו ברכבת חזרה לעיר מוצאם. המסע הפעם עבר ביתר קלות כי המלחמה כבר נגמרה. כאשר הגיעו לביתם, הם גילו שאנשים אחרים גרים בו. בלית ברירה הם עברו לגור אצל אחותה של לאה. אחותה גרה בבית קטן שהיה ממוקם בחצר משותפת עם עוד שישה בתים דומים. בבית היה חדר אחד ומטבח קטן ושירותים ציבוריים, שהיו מיועדים לכל הבתים באותה חצר. בבית זה גרו לאה ושתי אחיותיה, כשלכל אחת מהן היו בעל ושני ילדים, סך הכל 12 אנשים בחדר אחד. באותה שנה גם נולד ללאה בן, שנקרא על שמו של אביה של לאה, ברל-מאיר (בוריס). לידת ברל-מאיר שימחה את דוד כי מאוד רצה בן.

שנתיים לאחר מכן, המזל שיחק לטובתם ודוד זכה בלוטו. הסכום שקיבל הספיק לו לקנות חלקת אדמה קטנה ולבנות עליה בית קטן למשפחתו. למרות שדוד התמודד עם מחלת הסרטן ופעם בחצי שנה היה זקוק לטיפול רדיולוגי, חייהם היו רגועים. דוד חזר לעבוד כספר ולאה המשיכה לתפור תמורת תשלום.

מות בעלה של לאה

לאחר 6 שנים פרופסור בכיר, מומחה למחלות דם הגיע לעיר ודרש להסתפר אצל הספר הטוב ביותר. ספר זה במקרה היה דוד, בעלה של לאה. תוך כדי המפגש התפתחה ביניהם שיחה שבה דוד סיפר על מחלתו, והפרופסור הציע לטפל בו עם תרופה שהייתה אמורה לרפא אותו לגמרי. בדיעבד הסתבר שתרופה זו אסורה לשימוש אצל אנשים שעוברים טיפול רדיולוגי. כתוצאה מכך הלבלב שלו התנפח עד כדי כך שהחל ללחוץ לו על הלב. לקראת ערב פסח מצבו הדרדר מאוד, הפרופסור הגיע לביתו וקבע שהוא צריך לעבור ניתוח חירום על מנת להציל את חייו. דוד, שהיה אדם דתי, התנגד להיות רחוק ממשפחתו בערב פסח ולא הסכים ללכת לבית חולים. באותו לילה הוא נפטר. לאה נשארה לבד עם שלושה ילדים, כאשר הקטן ביותר הוא בן 8. על מנת לפרנס את כל המשפחה היא עבדה בכל מקום שיכלה: מנקה, טבחית, אופה, תופרת וכל עבודת כפיים אחרת שיכלה לפרנסם בכבוד.

עם הזמן ילדיה גדלו והקימו משפחות משלהם. לאה עברה לגור עם בתה האמצעית וגרה איתה עד יומה האחרון.

מותה של לאה

מותה היה חלק מטרגדיה משפחתית שבה נהרג הנכד שלה. נכדה למד הנדסת כימיה, הוא עשה ניסוי בביתו שהתפוצץ ופצע אותו אנושות. לאה שהייתה בת 81 עם מחלת אלצהיימר, שמעה את הפיצוץ ובאה לבדוק מה קרה. הנכד הפצוע, ברגעיו האחרונים לא שם לב לנוכחותה ודחף אותה. היא נפלה, נחבלה בראש ונכנסה לקומה. חמישה ימים לאחר מכן היא נפטרה.

לאה הייתה אדם אדיב וטוב לב, למרות חייה הקשים היא מעולם לא התלוננה ועשתה הכל בשביל לחיות בכבוד. הביטוי האהוב עליה היה:" הכל מגיע בזמנו ולמקומו". ביטוי זה עזר לה רבות, כאשר התמודד העם קשיים בחייה. הוא עזר לה לא לוותר ולא להתייאש. בנה, סבא שלי אומר שהיא הייתה אישה עם חוכמת חיים רבה, חזקה, אמיצה ואמא אוהבת ודואגת, ובזכות החינוך שלה, הוא הצליח לעבור משברים בחייו כולל התמודדות עם הקושי בעלייה לארץ ישראל.

הזווית האישית

ליטל (המתעדת) – נהניתי מאוד לעבוד עם סבא שלי, ולשמוע סיפורים מרתקים על המשפחה שלי. מעולם לא ידעתי שהם עבור דברים כה קשים ושרדו למרות הכל. ביומיום אנו לא חושבים על הדורות שקדמו לנו. בעזרת העבודה הזו גיליתי פרטים שככל הנראה לא הייתי לומדת על משפחתי בדרך אחרת. לכל משפחה יש היסטוריה ואני ממליצה לכל אחד לשבת עם המבוגרים במשפחה ולשמוע את סיפוריהם.

בוריס (המספר) – חיי היומיום משכיחים מאתנו את העבר שלנו. כבר שנים שלא חשבתי על חייהם של אימי ואבי, ועל מה שעבר עליהם. עבודה עם נכדתי, ליטל, העלתה בי זיכרונות ישנים, לפעמים קשים, לפעמים נעימים. נהניתי לעבוד עם נכדתי ולהעביר לה את הסיפור המשפחתי שלנו. מקווה שתיהנו לקרוא אותו.