מאגר סיפורי מורשת

קוראים לי חדוה מלר נולדתי בשנת 1957 בחולון.

גדלתי עם חמישה אחים ואחיות. עם אחיי הגדולים לא היה לי קשר קרוב, ועם אחותי שקרובה אלי בגיל היה לי קשר חם וקרוב.

חולון הייתה עיר צעירה, עם מעט תושבים והמון שטחים של חולות. חלק גדול מילדותי בילינו על הדיונות במשחקים וקומזיצים.

בבית הספר השכונתי, היינו כיתה מאוד מגובשת, ילדים טובים ומחונכים. בית הספר היה שונה מבית הספר של היום. המורה הייתה דמות סמכותית. לא יכולנו לפנות אליה בשמה, והעלייה לכיתה הייתה בסדר מופתי. כולנו עלינו בתור, היינו נכנסים לכיתה, ועומדים, המורה הייתה אומרת "בוקר טוב" ואנחנו היינו עונים לה "בוקר טוב, המורה". רק אז יכולנו לשבת ולהתחיל את יום הלימודים. כל בוקר היה לנו מסדר עם תרגילי התעמלות וקריאת שיר.

בילדותי הייתי ילדה מאוד ביישנית וסגורה. בגיל עשר גילו שאני יודעת לשיר, יצאנו לטיול שנתי. בדרך חזרה האוטובוס היה רועש, והמורה החליטה לעשות תחרות שירה. כל אחד צריך להגיע לקדמת האוטובוס ולשיר במיקרופון, היו ילדים ששרו מאוד מצחיק, היו כאלה שזייפו וכשהגיע תורי, למרות שהתביישתי מאוד התחלתי לשיר, ולאט לאט היה שקט מופתי באוטובוס. כולם הקשיבו לי וככה התגלה הסוד הגדול, שבעצם יש לי קול ואני יודעת להשתמש בו.

בכיתה היו לי שתי חברות טובות עופרה ובתי. גרנו בשכנות והחברות שלנו הייתה עמוקה. בילינו הרבה זמן זו בביתה של זו, והיו לנו שיחות עמוקות, לא היו מחשבים ולא הייתה טלוויזיה. קראנו ספרים, הקשבנו לרדיו, שיחקנו משחקי חדר ומשחקי רחוב. עופרה ובתי היו בנות למשפחות ניצולות שואה.

מגיל מאוד צעיר התעניינתי והושפעתי מסיפורי הניצולים. השואה לא הייתה כל כך רחוקה מתקופת ילדותי, ולכן הסיפורים היו מאוד טריים. והרגשתי הזדהות מוחלטת, עד כדי כך שרציתי להיות בת של ניצול שואה.

אמא שלי גדלה בתל אביב בזמן השואה, ומאוד עניין אותי לדעת, כמה הם ידעו על מצבם של היהודים באירופה, ואיך הם יכלו לחיות פה, ולנהל חיים רגילים כשמתנהלת מלחמה כל כך איומה. אמא סיפרה לי שרק כשהתחילו להגיע ניצולים הם הבינו את גודל הזוועה.

כפי שהזכרתי בתחילת הסיפור, בגיל עשר גילו שאני יודעת לשיר, והמעמד החברתי שלי השתנה. התחלתי ליהנות מלהיות במרכז של הכיתה. השתתפתי בכל הטקסים של בית הספר, וכולם הכירו אותי. זאת הייתה נקודת מפנה בחיים שלי, לשיר זה גם כוח ודרך לבטא את רגשותיך. חיי סבבו סביב השירה. המשכתי לשיר גם בתיכון והצטרפתי ל"מקהלת צדיקוב", שנחשבה למקהלה הייצוגית של המדינה. הופענו מול מאה ילדים שמגיעים מאזור המרכז ליפו פעמיים בשבוע, ומה שמחבר את כולם זאת אהבת השירה. המשכתי לשיר במסגרת מועצת התלמידים של תל אביב.

כשפרצה מלחמת יום כיפור. כולנו היינו תלמידי תיכון, והתנדבנו להופיע בפני חיילים. משם נסללה דרכי להיות זמרת. התקבלתי ללהקה צבאית, ללא מבחנים, משום שכל הבוחנים הכירו אותי מההופעות של מועצת התלמידים, ועיר הנוער. יעקוב אגמון בחר בי מבין כל הנוער השר, להופיע ב"מועדון התאטרון" ערב ערב, עם רביעיית המועדון. שירתי בלהקה צבאית עם מאיר סויסה, דפנה ארמוני, חני נחמיאס, נתן דטנר ועוד רבים אחרים. כחיילת השתתפתי בפסטיבל הזמר שנערך כל שנה בשידור ישיר. היה רק ערוץ אחד בשחור לבן (חדווה כהן פסטיבל הזמר 77)  ובעוד תכניות רבות בטלוויזיה.

כשהשתחררתי מהצבא התחתנתי עם סבא יואב. מאוד רציתי להיות אמא, וילדתי את צחי בני הבכור, הקריירה הפכה להיות משנית. עברנו להתגורר בקיבוץ ונולד לנו בן. לאחר שש שנים חזרנו לתל אביב, וחזרתי לשיר באופן אקראי. התבקשתי להעביר שיעור פיתוח קול, בתיאטרון הלאומי הבימה, בו השתתפתי במחזמר "סלאח שבתי". שוב היתה תפנית גדולה בחיי – הפכתי להיות מורה לפיתוח קול, מהמובילות בתיאטרון. לאחר מספר שנים נולד בני הקטן מיכאל.

בן היה הבן הראשון שהפך אותי לסבתא, והחוויה הכי גדולה של חיי הייתה, השותפות שלי בזמן הלידה של דורון נכדתי הבכורה. אורטל שהייתה הבת הראשונה שהצטרפה למשפחת הבנים, והתקבלה באהבה ענקית, הזמינה אותי להיות איתה בזמן הלידה. הולדת נכדה ראשונה זאת חוויה רגשית עצומה. זאת אהבה שאינה תלויה בדבר, אהבה מוחלטת. הרגשתי שהמצאתי את הסבתאות. הלב שלי נקשר בעבותות של אהבה לדורון. מהר מאוד צחי התחתן והצטרפו התאומים, ואחריהם עוד אחד ועוד אחד… את כולם אני מאוד אוהבת, אבל דורון תמיד תהייה זאת שפתחה לי את השער לסבתאות.

כשמיכאל היה בן חמש, בן היה בן שבע עשרה וצחי בצבא, נפרדתי מיואב ולאחר זמן מה התחתנתי עם איתני, שהיה שותף מלא להולדת הנכדים. במהלך הזמן עברנו לגור בקיבוץ יפעת, ושוב מפנה גדול בחיי – התחלתי ללמוד ציור. גיליתי את עולם הצבע, היופי והשקט. את האוזניים שלי שלא הפסיקו להקשיב החליפו העיניים בהתבוננות עמוקה לאומנות חדשה בשבילי. נשאבתי לציור ולרקמה אומנותית.

אני מתגעגעת לילדות המיוחדת שהייתה לי בחולון לחברות הטובות שלי, לתנועת הנוער, למקהלה ולפשטות של החיים.

הזווית האישית

דורון: היתה לי חוויה מדהימה ומעצימה ללמוד על סבתא שלי, בזכות תוכנית הקשר הרב דורי.

חדווה: חוויתי חוויה מרגשת בראיון של נכדתי. שמחתי לשתף אותה בסיפורים מילדותי, ומחיי הבוגרים. זכיתי ליהנות מחוכמתה ומהיכולת שלה להקשיב, ללמוד ולהבין, שזרעתי זרע שהצמיח עץ עם שורשים עמוקים.