מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

סיפורה של הישרדות ואי הישרדות

אני ונכדי עומר במפגש הראשון
אני בילדותי
שתי אחיות עם גורל שונה

שלום שמי חני, אני סבתא של עומר. עומר ביקש ממני במסגרת התכנית  "הקשר רב דורי" לכתוב סיפור. הייתה לי התלבטות אבל בסוף בחרתי את סיפור עלייתם של הורי ואחותי רותי ז"ל מאוסטריה לישראל.

השנה היא שנת  1938, 12 במרץ, שהוא תאריך האנשלוס. אנשלוס הוא הסיפוח המדיני של אוסטריה לגרמניה על ידי היטלר.

בוינה חיים הורי בנימין והלנה רוקח ובתם התינוקת בת השנה רותי-רחל.

 בנימין והלנה בחתונתם

תמונה 1

אבי בנימין, סבא רבא של עומר, בנה של בתי עינת, מבין בחוכמתו  ומתוך ראיית הנולד, כי לאחר כניסתו של היטלר לוינה מצב היהודים בוינה יהיה בכי רע.

הוא בורח מוינה ובמשך כחצי שנה הוא מסתובב ברחבי אירופה וכנראה בעיקר באיטליה, בניסיון להוציא את אמי הלנה ואת אחותי רותי בת השנה מוינה.

בסופו של דבר ומתוך הסתכנות רבה הוא מוצא דרך להוציא אותם מוינה לאיטליה, שם אבי הצליח מבעוד מועד לרכוש כרטיסים לאוניית תיירים, אליה הם עלו כתיירים כביכול, וכך הם הגיעו לישראל.

מכיוון שנכנסו לישראל בצורה לא לגלית (לא חוקית) הם נעצרו על ידי המשטרה הבריטית. ראש העיר של תל אביב באותה עת, ישראל רוקח, שהיה קרוב משפחה רחוק אליו פנה אבי, סייע בשחרורם מהמעצר.

אימי הלנה ז"ל, הייתה מספרת שכאשר הם עלו על האוניה, רותי אחותי שהייתה כבת שנה וחצי ופטפטה כבר בגרמנית אמרה למראה הים: "זו פיל וואסה" כלומר כל כך הרבה מים. כידוע, וינה לא שוכנת ליד חוף ים וזו הייתה הפעם הראשונה שרותי ראתה ים. בוינה נשארה אחותה של אמי,  אני ושני ילדיה בני דודי אוסי-אוסוולד בן חמש ואחותו מרגיטה שהייתה אז תינוקת. בעלה של אני, הרמן קלונר ז"ל, נלקח על ידי הנאצים. באותן השנים, עוד לא ידעו על גורל היהודים במחנות ההשמדה. דודתי אני קיוותה כי בעלה ישוב, מה שכמובן לא קרה. היא חיכתה לו בוינה וכשהבינה שגם עליה להימלט, היה כבר מאוחר מדי והיא וילדיה נרצחו במחנה ההשמדה מאלי טרוסטינץ בשנת 1942 בחודש מאי. אוסי היה בן תשע וחצי ומרגיטה בת ארבע כשנרצחו.  (לאחותו של אוסי, מרגיטה אין תמונה)

 בתמונה  אני ואוסי

תמונה 2

כל השנים לא ידענו איפה ומתי הם נספו. לאחרונה, במחקרים שנעשו על השואה ומתוך מסמכים שנמצאו ובהם נדרשו היהודים לחתום על הצהרות רכוש כדי שהנאצים יוכלו לבזוז את רכוש היהודים, למדנו כי אני וילדיה עזבו את וינה ב- 20 למאי 1942,  והובאו למחנה ההשמדה מאלי טרוסטינץ שבו נרצחו שישה ימים לאחר מכן. על שמה של דודתי אני קראו לי הורי, חני. ביד ושם נמצאים המכתבים שאני כתבה לאמי ולהוריה, סבי וסבתי יהודה ורבקה שגם הם הצליחו לברוח לישראל.

במכתביה של אני יש סיפורים על אוסי ומרגיטה, ועל השגרה שהם כביכול מקיימים והתעניינות ברותי שאותה הכירו בוינה ואיתם שיחקה.

אחד ממכתביה של אני מתורגם לעברית.

תמונה 3

 

המכתבים מרגשים מאוד, ובמיוחד מכתב שנכתב לאחר ליל הסדר ובו מביעה אני געגועים לבני משפחתה בישראל ולמאכלי הפסח של אמה. היא מתארת כיצד הצליחה בתנאים הקשים שהיו בוינה לערוך בכל זאת ליל סדר.

יש בידי את תרגום המכתבים מגרמנית לעברית.

 

 

הזוית האישית

סבתא חני :אני חושבת שמדובר בתוכנית חשובה מאוד. .מעבר לכך שהייתה לי הזדמנות לספר לעומר נכדי הבכו את סיפור משפחתי,  הייתה לי הזדמנות לבלות שעות איכות שקשה להגזים בהנאה שהייתה לי בהן. עומר :אני חושב שהתוכנית הזו  מאוד נחמדה וטובה. אני מאוד נהניתי מהסיפורים של סבתי הסיפור שהכי אהבתי הוא על משפחתה של סבתא .

מילון

אנשלוס
סיפוח אוסטריה על ידי הנאצים.

ציטוטים

”זו פיל וואסה.“

הקשר הרב דורי