מאגר סיפורי מורשת

נולדתי ב 12 בנובמבר 1932, בפרברי העיר דורחוי הנמצאת ברומניה. הורי הם לוקה ושעיה צולר  ולי שלושה אחים – טינה, מינה וזיג. בשנת 1955 התחתנתי עם פילו הושע ברומניה ונולדו לנו שני ילדים, וכעת יש לי שישה נכדים וארבעה נינים.

אני מאוד אוהבת ילדים ולכן החלטתי ללמוד הוראה ברומניה, שם עבדתי כגננת במשך 16 שנים, כל כך נהניתי ואהבתי את המקצוע שלי. כשעליתי לארץ ישראל עם משפחתי בשנת 1965 החלטתי להמשיך לעבוד בעבודתי, והייתי גננת כשנתיים, אך השפה הקשתה עלי בהתנהלות עם הילדים, ולכן נאלצתי לעזוב את העבודה שאני כל כך אוהבת. לאחר זמן מה החלטתי להתנדב בבית המשפט ובביטוח לאומי. אני מקבלת פעם ב 3 חודשים פיצויים מגרמניה.

הזיכרון הראשון שאני זוכרת מילדותי הוא שבשנת 1939 הייתי אמורה לעלות לכיתה א', אך הגרמנים החליטו לגרש את הילדים היהודים מבתי הספר והחרימו אותנו מהחברה. בוקר אחד התעוררתי לצליל יריות התבוננתי דרך החלון וראיתי את הגרמנים יורים ביהודים המתגוררים בשכונתי, נורא נבהלתי ורצתי לאימי יחד עם אחים שלי, והיא החביאה אותנו במהרה מתחת לשולחן בכדי שהגרמנים לא יוכלו לפגוע בנו עם יריותיהם. דאגתי מאוד לאבי אשר נמצא בעבודתו באותה עת. כאשר אבי חזר הביתה שמחתי מאוד שהצליח להגיע הביתה בשלום, ומיד הבחנתי בשכני ( אמא אבא ושלושה ילדים ) היהודים שנורו בידי הגרמנים.  בשעות הערב באו חיילים גרמנים לשכונתי וצעקו בקולי קולות שכל אדם שנשאר בחיים חייב לצאת החוצה, והוסיפו שמי שלא יצא הם לא אחראים לחייו. בעקבות כך עברתי לגור בבית סבתי שבמרכז העיר, עם משפחתי במשך שלושה חודשים. לאחר תקופה קצרה העלילו על אבי שהוא ירה במספר אנשים, אני זוכרת את הרגע שבו הגרמנים הגיעו לבית סבתי לחפש אותו, אך באותו זמן הוא היה בעבודה, וכתוצאה מכך הגרמנים לא מצאו אותו. לאחר תקופה קצרה שבה התגוררנו בבית סבתי לא נותרו לנו בגדים ואימי החליטה לשלוח את אחי להביא בגדים עם עגלת תינוק, אך בדרכו נתפס על ידי חיילים גרמנים שלקחו אותו אל התחנה שהייתה מול הבית שלנו. יצאנו מחוץ לבית כי שמענו את זעקותיו של אחי בשל המכות שקיבל מהחיילים. חיילים ניגשו אלינו ושאלו אותי ואת אחיותיי מדוע אנו בוכות, אחותי הגדולה סיפרה לחיילים את המקרה ובעקבות כך שחררו את אחי.

באותו הערב החיילים הודיעו לכל היהודים בשכונה לסגור את החלונות והדלתות עם נייר שחור והחיילים תלו סמל על כל בית יהודי כדי להבדילם מהחברה. בנוסף הם הודיעו כי מאוחר יותר כל היהודים מחויבים להגיע אל פסי הרכבת והפצירו בנו לא לקחת דבר, בגלל שאנחנו נחזור לביתנו בערב. אך אימי החליטה לקחת רק את בגדי כי הייתי ילדה קטנה. כמובן שזה היה שקר ולא חזרנו לבית סבתי יותר לעולם. העבירו אותנו בקרון של בהמות כ – 1000 איש בכל קרון. הנסיעה נמשכה כמה ימים ולא היה לנו אוכל ומים ולכן לא כל האנשים שרדו את הנסיעה הקשה אל הגטו. בסופו של דבר הגענו לגטו בעיר מוגילב שבאוקראינה. אחרי 3 שנים קשות בהן ניקינו כבישים כדי לעבוד ולהתקיים, שוחררנו. כאשר הייתי בת 11 הסתיימה המלחמה וחזרתי לביתי שהיה בדרום דורחוי, וגיליתי שהוא נהרס, חשתי עצב רב כי מאוד אהבתי את הבית הזה כי בו גדלתי. בשל עובדה זו ישנתי באכסניות, ובגיל 13 התנדבתי ב"שומר הצעיר" שם הכרתי את בעלי פילו.

כיום אני מאוד אוהבת לשחק במשחקי קלפים ודומינו, בימי ראשון אני הולכת ל"עמך" ונפגשת שם עם חבריי ניצולי השואה, שאני כל כך אוהבת. בימי שלישי בתי באה לבקר אותי ואני מצפה לזמן איכות עם ביתי ועם כל שאר ילדיי ונכדי. וכל שנותר לי הוא לשמוח לחגוג וליהנות מהחיים!

הזוית האישית

מרסל ושני: זכינו להכיר את דורה, אישה מדהימה, חמה, ואוהבת. ניסינו ליהנות מכל רגע לצידה צחקנו, שיחקנו, וגלינו על הדברים המשותפים בינינו למרות הפרשי הגילאים. דיברנו על דברים קשים ומשמחים, ובכל פעם כשהיינו באות אליה, היו מחכים לנו מיליוני סוגי ממתקים על השולחן. מהרגע הראשון שנפגשנו התחברנו מאוד. אנחנו מאוד אוהבות אותה ומאחלות לה את כל הטוב שבעולם, שתמשיך להיות מי שהיא ושתמיד תישאר עם חיוך גדול על הפנים.