סיפורה של בטי
אני סבתא בטי, נולדתי ברומניה בעיר טקוץ, לאסתר ומרקו רבינוביץ. כילדה ברומניה, אני זוכרת את השלטון הקומוניסטי אשר שלט, הוא היה מאוד מאוד נוקשה ומחייב. אסור היה להאזין לתחנות זרות ברדיו ואם במקרה היה נודע למישהו מהמפלגה, מיד היו עוצרים אותו. כל הזמן חיינו בפחד כי היו גם אנשים שהיו מכרים שלנו והיו עלולים להלשין למפלגה.
הלימודים כמובן היו חובה וחינם מגיל 7 עד גיל 17. עליתי לארץ בשנת 1962 כשהייתי בת 12, יחד עם הוריי ואחותי הגדולה.
גרנו במעברה בקריית חיים 6 שנים, שם הכרתי את אריה בעלי, ועוד מספר חברים שאיתם אנחנו בקשר טוב עד היום. כשנה לאחר הכרותינו, אריה ואני נהיינו חברים ומיד הבנו שנועדנו זה לזו. כעבור 5 שנים התחתנו.
היינו חבורה מאוד מגובשת : למדנו כולנו בתיכון קריית חיים, היינו מכינים ביחד שיעורים, הלכנו יחד לסרטים ,לטיולים וכל יום שישי היינו עושים מסיבת ריקודים, כל פעם אצל חבר אחר ואני תמיד הייתי מביאה את הפטיפון שלי אשר קניתי מהמשכורת הראשונה שלי, מעבודה בחופשת הקיץ.
הקליטה בארץ לא הייתה קלה במיוחד להוריי שעבדו קשה מאוד בשביל לפרנס את המשפחה. מה שעזר לי קצת היא העובדה שהכרתי את האלף בית העברי, מכיוון שלמדתי יידיש ברומניה. בהמשך התחלתי להסתגל והכל נהייה יותר קל.
כל שנה בחופשת הקיץ הייתי הולכת לעבוד מטעם לשכת העבודה. אחרי מלחמת ששת הימים, בסוף כיתה י"א יצאנו לשרות לאומי בקיבוץ שער הגולן. אחרי הצבא למדתי הנהלת חשבונות, התחתנתי והקמנו את המשפחה הנפלאה שלי:
גלית הבת הגדולה שנשואה לארז ולהם נולדה גאיה ועוד מעט עוד אחד.
דרור, הבן הצעיר נשוי לסטלה ולהם נולדו: נועם, עמית ועדי.
זה האוצר שלי וכל עולמי.
למרות זיכרונותיי הקשים מרומניה, חזרתי לאחרונה לביקור, עם געגועים למחוז ילדותי ועד היום אני בקשר עם השכנים הנוצרים שאיתם חיינו בשכנות טובה.
התמונות הנן מזכרת נוסטלגית, מתקופת המעברה. שם גרנו 6 וחצי שנים.
הזוית האישית
סבתא בטי: נהניתי והתענגתי מאוד לעבוד יחד עם עמית נכדי ולספר לו את סיפורי. כמו כן, לראות את ההתעניינות שלו לדבר וזה קירב אותנו עוד יותר.
מילון
מעברותיישובים זמניים, אשר התקיימו במדינת ישראל בשנות ה-50, כדי לספק דיור לעולים שהגיעו בגל העלייה הגדול שלאחר קום המדינה.
ציטוטים
”כסף לא גדל על העצים וסבלנות לא קונים בחנות אלא בסוכנות.“”אני תמיד הייתי מביאה את הפטיפון שלי אשר קניתי מהמשכורת הראשונה שלי“