מאגר סיפורי מורשת

שמי לילי, קוראים לי כך על שם דודתי, האחות הבכורה של אמי שנרצחה בפולין על ידי הנאצים. נולדתי באוקראינה בעיר  טרנופול בברית המועצות לשעבר.

בית ההורים

הסביבה בה גדלתי היה בית בו שני חדרים. חדר שינה, סלון, מטבח, חדר כניסה ומרפסת. בחדר שינה ישנו כל בני הבית: אבא אימא, אני ואחותי הקטנה. לא היה לנו ים אבל היה לנו נהר. ברית המועצות לשעבר היתה מדינה קומוניסטית בה אסרו פעולות של כל דת ולכן לא היו בתי כנסת או כל סממן דתי אחר, לא היה לנו בית כנסת.

שם אמי ויקטוריה ושם אבי לאונרד. הוריי הם ניצולי שואה אשר נשארו בחיים לאחר שכמעט כל משפחתם המורחבת נרצחה בשואה. לאמי היו עוד חמישה אחים שכולם נרצחו בשואה. אמי היתה כלכלנית במקצועה ועבדה במוסד שהיה אחראי על בדיקה של מסעדות וכל הגופים שעסקו במכירות מוצרי מאכל. אבי היה מנהל בשם חנות כלבו גדולה. היו לי שני אחים. לאחי הקטן קראו גניו והוא נפטר חודש לאחר שנולד, בגלל חיידק בטבור. לאחותי קוראים לריסה. לאחר שעלינו לארץ שמה הוחלף לאיריס. לאחר נישואיה החליפה את שמה לסרותה.

מאחר והוריי היו ניצולי שואה ונשארו ללא משפחה ובעצם בנו את משפחתם החדשה, הם היו מאוד מגוננים, לעיתים יותר מדי אפילו, והיו אנשים אינטליגנטיים עם השכלה גבוהה. הוריי נראו מודרנים לאותה תקופה. התלבשו בתקופה מאוד אלגנטית. מתוקף תפקידם בעבודה, הקפידו על קוד לבוש בנראות החיצונית.

אבי היה בן יחיד ומשפחתו הקרובה דודים ובני דודים וסבתא גם כן נרצחו בשואה. אימא של אבי היתה חברה בתנועה הציונית ועלתה לארץ בשנת 1936. הורי אבי התגרשו כשהוא היה בן שנה. הוא התחנך על יד סבו וסבתו והאחים של אמו. אימא של אבי היתה כאמור חברה בתנועה הציונית ונסעה עם משלחת לישראל לפני קום המדינה. היא השאירה את אבי אצל סבא וסבתא. בכוונתה היתה להסתדר בארץ ישראל ולהביא את אבי. אך מאחר שהתחילה מלחמת העולם השנייה, הדבר נבצר ממנה והיא למעשה חשבה שאבי לא בין החיים. לאבי נודע במקרה אחרי המלחמה שאמו נמצאת בארץ ישראל והוא הצליח בעזרת מכרים ליצור איתה קשר. בשנת 1962 הצטרפה למשלחת קומוניסטית שנסעה למוסקבה וכך הם הצליחו להיפגש.

מאחר ואחרי המלחמה הצד המזרחי של פולין סופח לברית המועצות הקומוניסטית וכל סימני הדת היו אסורים, לא היו קיימות שכונות יהודיות, האוכל היה רגיל ולא ניהלו חיים יהודיים. אך להוריי היו הרבה חברים יהודים שגם שרדו את השואה. היה ביניהם חיבור של ניצולי שואה. כל הקניות נקנו בסופר מרקטים המקומיים בתקופה הצנע. המצרכים חולקו לפי קופונים מיוחדים שחילקו לכל האוכלוסייה. מאחר והוריי עבדו במשרות בדרג גבוה והיו מקורבים למוסדות שונים שעסקו במזון, לא היה להם מחסור באוכל.

לילי – ילדות

החברים שלי היו מגן הילדים שבו הייתי. היו ילדים של חברים של ההורים שלי שהיו בגילי פחות או יותר. הם התגוררו בסמיכות אליי. הייתה לי חברה קרובה שגרה בניין אחד מאחורי. היא היתה בת של אחד מזוגות החברים של הוריי. מאחר ובשנות ה-60 היתה בעיית תקשורת, לא הייתה זמינות גבוהה כמו היום שמאפשרים הפלאפונים, אז היינו יוצאות למרפסת וצועקות אחת לשניה.

משחקי הילדות שהיו לנו הם קלאס, חבל, חמש אבנים, גוגואים, בחורף גלשתי בשלג. שיחקנו בחוץ מחבואים ועוד כל מיני משחקי ילדות. נהננו מהמתקנים שהיו ליד הבית כמו נדנדות ומתקנים רגילים שיש בגן שעשועים.

בבית הספר למדנו מתמטיקה, לשון, רוסית, אנגלית ואזרחות יחסינו למורים היה יחסי כבוד בינינו. בניגוד לישראל – הייתה משמעת חזקה. העונשים היו לעמוד בפינה, לצאת מהכיתה, ללכת לחדר של המנהל. הייתה נהוגה בבית הספר תלבושת אחידה: לבנים מכנס וחולצה מכופתרת, לבנות היו שמלות או חצאיות עם חולצה מכופתרת בנוסף  לסינר בצבע שחור.

הזוית האישית

חננאל: חששתי שהעבודה לא תהיה מעניינת, אך שמחתי מאוד ללמוד דברים חדשים והיה לי מאוד מעניין.

נהוראי: מאוד ציפיתי למפגש עם לילי, כי אני אוהב ללמוד דברים חדשים על אנשים חדשים. גם לילי מאוד נהנתה מן המסע של תכנית "הקשר הרב דורי" שבו השתתפה בבית ספר ריגלר כחלק מכיתת הגימלאים.