מאגר סיפורי מורשת

נולדתי בתאריך 1/12/1943 בעיר אלג'יר שבאלג'יריה להוריי, אברהם וסימי. אני  הייתי הבכורה במשפחה. היות שהייתי הבת הבכורה בבית, באופן די טבעי הוטלו עלי רוב עבודות הבית. אני הייתי עושה כמעט הכל, הייתי מבשלת, מנקה ומסדרת את הבית.

בילדותי גרתי בעיר אוראן שבאלג'יריה. אוראן היא עיר נמל בחוף הים התיכון. היא העיר השנייה בגודלה באלג'יריה ונחשבת לעיר מרכזית במדינה. בעיר הייתה קהילה יהודית גדולה. סמוך לביתנו היו הרבה בתי כנסת, שם התפללנו ושם גם התקיימו המפגשים והאירועים הקהילתיים שלנו, באירועים השונים ובמועדים מיוחדים היינו אוכלים קוסקוס מתוק עם שקדים וצימוקים, זה היה  מאכל מאד טעים. אני זוכרת את כל החגים כחוויה שמחה ומיוחדת. כל חג עם המנהגים והמאכלים המיוחדים להם. בפורים, לדוגמה, היינו מכינים לחם מתוק עם ביצים קשות בתוך הלחם. זה היה מאכל טעים שעד היום אני ממשיכה להכין אותו.

אהבנו לטייל בחוץ ובמיוחד בתקופת האביב, ולשאוף את  הריח של  פירות ההדר שגדלו קרוב לבית שלנו. השכנים שלנו שגידלו את העצים  מכרו את העלים של התפוזים, היה להם ריח מאד מאד נעים וריחם היה נודף למרחקים.

היה לנו בית גדול יפה ומרווח, מסביב לבית  הייתה מרפסת גדולה, בגג הבית שלנו היו שתי ארובות, ארובות שדרכם העשן של הבישולים היה יוצא החוצה. עד היום אני מתגעגעת לעיר שלי ולבית שלי באוראן. הייתי רוצה מאוד לראות אותה שוב, לפחות עוד פעם אחת.

למדתי בבית ספר שנקרא ג'ילפרי. יום הלימודים בביה"ס התחיל בשעה שמונה והסתיים בשעה ארבע בצהריים. אכלנו בביה"ס את ארוחת הבוקר ואת ארוחת הצהריים. מבנה בית הספר היה  גדול ומרווח מאוד. בבית הספר התלמידים היו מכל העדות: נוצרים, ערבים ומיעוט יהודי. המורות שלנו היו קשוחות והשליטו משמעת חזקה. אהבתי ללמוד את כל המקצועות.

כשהייתי בת שתיים עשרה פרצה מלחמה באלג'יריה. היה זה בשנת 1954, פרץ עימות קשה בין המוסלמים האלג'ירים לבין הצרפתים. הכוחות האלג'ירים המקומיים רצו לקבל עצמאות ולהשתחרר מהשלטון הצרפתי ששלט במדינה. אלג'יריה נחשבה בתקופה זאת מעין מושבה צרפתית. שיטות המרד התאפיינו בלחימת גרילה ובפעולות טרור, המורדים לא בחלו בשום אמצעי ופגעו בכל מי שפגשו ללא כל אבחנה.

הקהילה היהודית שאפה להישאר ניטרלית ולא להתערב. אולם מהר מאוד היהודים נהפכו יעד להתקפות מצד האלג'ירים וגם מצד הצרפתים. הקהילה בעיר ניסתה להתנהל כרגיל, אבל בשנת 1956 התנפלו פורעים על היהודים, הם שדדו את את רכושם והיו גם אבדות בנפש. הערבים חיללו גם את בית העלמין היהודי באוראן. אני זוכרת שהיה פחד נורא והמצב הביטחוני שלנו הלך והתדרדר, האווירה הייתה קשה ביותר. הפורעים ערכו מעשי טרור ואנחנו היהודים חששנו לצאת מהבית. ברחובות העיר התרחשו מקרים מזעזעים ומזוויעים. מעשי רצח והרג היו מעשים של יום יום.

רבים מהיהודים עזבו את אוראן, רובם היגרו לצרפת וחלקם עלו לארץ ישראל. תוך שלושה חודשים מחצית מיהודי אוראן עזבו אותה. אנחנו עלינו  לארץ בשנת 1962 מיד כשהסתיימה מלחמת האזרחים. עליתי עם אמי, אבי, אחי ואחיותיי. בתחילה הפלגנו באנייה  מאלג'יריה למרסיי שבצרפת. שם המתנו לאנייה שתעלה אותנו לארץ ישראל, לאחר מספר ימים במרסיי עלינו לאנייה שהביאה אותנו לארץ ישראל. באנייה הכרתי חברות חדשות. במהלך ההפלגה היה קטע שבו הים היה סוער מאוד וחליתי במחלת הים. הגענו לנמל חיפה ושם הופנינו על ידי הסוכנות לירושלים, הגענו לירושלים למעברה שעל יד שכונת "קרית היובל". קיבלנו מהסוכנות ארגז עם צנצנת ריבה וכמה פרוסות לחם, זה היה האוכל היחיד שלנו בימים הראשונים.

ההתאקלמות שלנו הייתה קשה, לא הכרנו את השפה, דיברנו רק צרפתית. גם המנטליות הישראלית הייתה שונה. שישה חודשים לאחר שעלינו לארץ אבי נפטר. כמובן שהאירוע העצוב הזה רק הוסיף עוד קושי. נאלצתי לצאת לעבוד ולדאוג לפרנסת המשפחה. עבדתי קשה במפעל של עוגיות ולאחר מכן במפעל לאקרילן בגבעת שאול.

התחתנתי בגיל 21 בעיר נתיבות. החתונה הייתה  קטנה, צנועה ושמחה. עברתי לגור בנתיבות ולאט לאט התחלתי להתרגל למקום ולאהוב אותו. היום אני מאוד מאוד אוהבת את ארץ ישראל ואותה לא אחליף בשום מקום אחר.

יש לי ששה ילדים ב"ה, כולם נולדו בארץ ישראל. כשנולדה לי הנכדה הראשונה הייתי המאושרת מכולם. יש לי שני נינים, בן ובת. חלק מילדי ונכדי גרים קרוב אלי והשאר רחוקים יותר.

אלג'יר: "אלג'יר, אורן וקונסטנטין הן הערים הראשיות

תשע"ה 2015