מאגר סיפורי מורשת

נולדתי במושב עין ורד בשנת 1943 להוריי שעלו מגרמניה לישראל לפני השואה.

אני בינקותי

את ילדותי המאושרת ביליתי במושב בחברת ילדים בני גילי במשחקים בשעות אחר הצהרים, לאחר שסיימתי את כל המטלות במשק של ההורים. את שמונה שנות הלימוד הראשונות שלי למדתי בבית הספר המשותף לישובי גוש תל-מונד, ולאחר מכן שנה נוספת בתיכון האזורי עמק חפר. לאחר סיום כתה ט' החלטתי בניגוד לרצון הוריי לסיים את התיכון בבית הספר כדורי שליד העיר טבריה.

אני בנעוריי

המעבר לכדורי היה בניגוד לרצון הורי מאחר והייתי רק בן 15, וביקורים בבית היו רק כל מספר חודשים, זאת כאשר אחותי הגדולה עזבה את הבית כשלוש שנים לפני כן וההורים נשארו בבית ללא ילדים. בבית הספר כדורי הכרתי נערה נחמדה בשם דורית, שברבות השנים הפכה להיות הסבתא של רועי ומעין. גם שירות מלא של 3 שנים בצבא לא גרם לפירוד ביננו ולאחר סיום השירות של שנינו באנו בברית הנישואים. לאחר סיום השירות הצבאי שלי ומאחר ולמדתי בבית ספר חקלאי, ראיתי את עתידי כממשיך בחקלאות במשק הוריי. בהתחלה התמקדנו בגידול ירקות ולאחר מכן הייתי בין הראשונים שהחלו לגדל פרחים ולשווקם בחוץ לארץ. בהתחלה המעבר מגידול ירקות לפרחים נראה כדבר פשוט והרבה פחות עבודה, אולם לאחר זמן קצר הסתבר שגידול פרחים זו מטלה של 8 ימים בשבוע ו-13 חודשים בשנה. מה עוד שגידול פרחים קשור בקשר בל יינתק מעובדים זרים שבזמנו הגיעו מרצועת עזה. בגידול הפרחים עסקה המשפחה כולה, כולל את ההורים ואשתי דורית. בנינו את ביתנו בנחלה של הוריי ושם נולדו שלושת ילדינו: ענת, דנה ועדי צעיר ילדנו, שהוא אבא של נכדינו רועי ומעין.

כשמונה עשרה שנים עבדנו בחקלאות וגידלנו פרחים כאשר אנו לא מזניחים גם את ענף הפרדס

לאט לאט התגנבה אצלי התחושה שעבודת האדמה היא לא משהו שהייתי רוצה לעסוק בו בעתיד. התחושה הזו קיבלה משמעות כאשר מצאתי את עצמי ביום סגריר עומד על סולם וקוטף קלמנטינות כאשר כולי רטוב מגשם שמרטיב אותי מכף רגל ועד ראש. הרגע הזה היה רגע מכונן בחיי שבו החלטתי לשנות את מסלול חיי. השינוי התבטא בכך שעזבתי את גידול הפרחים ועברתי לעבוד כשכיר במועצה אזורית הדר השרון כמנהל מחלקת הביטחון.

כשלוש שנים לפני שעזבתי את גידול הפרחים עזבה אשתי דורית את עבודתנו המשותפת ועברה להיות נהגת אוטובוס במועצה. כאשר עדיין גידלנו פרחים וביקשנו את בנותינו הגדולות לעזור באריזת הפרחים למשלוח, לא גילו הבנות רצון עז לעזור באריזה, וגם דבר זה תרם להחלטה לשנות כיוון בחיי. השנים חלפו להן, הילדים בגרו ואנחנו שאפנו שגם לאחר נישואיהם יישארו לגור בקרבתנו. הדבר היה אפשרי מאחר ובנחלה חקלאית יש היתר לבנות שלוש יחידות מגורים במשק. הוריי הלכו לעולמם ובכך התפנה בית במשק ובנינו הצעיר עדי לאחר נישואיו עבר לגור עם אשתו נועה בבית הוריי שהתפנה. לעדי ונועה נולדו תאומים: רועי ומעין. שמחתנו הייתה שלמה כי גם הבן וגם הנכדים גרו בסמוך אלינו ויכולנו לעקוב אחר גידול הנכדים מידי יום.

עדי ששירת בקבע בצבא, הודיעינו יום אחד שמאחר והוא עובר לשרת בבסיס בדרום הארץ, המשפחה כולה עוברת לגור במצפה רמון. מאחר והתפנה בית ההורים לאחר עזיבת עדי ומשפחתו נכנסה לגור בבית ענת אחותו הבכורה. למעלה משנתיים גר עדי במצפה רמון ובכל אותה עת חיכינו וציפינו שעדי ומשפחתו יחזרו לגור בסביבה הקרובה לנו. לאחר כשנתיים הודיע עדי כי תם פרק השירות בדרום והמשפחה חוזרת לגור במרכז הארץ. הצענו לעדי לבנות את ביתו בחצר המשק שלנו. לשמחתנו עדי קיבל בשמחה את הצעתנו ובנה את ביתו בסמוך לנו.

וכך נסגר המעגל המשפחתי והוקמה קומונת צפתי.

מצגת על חיי סבא:

הזוית האישית

הנכד רועי: החוויה הייתה ממש מהנה, המפגשים השבועיים עם סבא בבית הספר והשיחות על העבר מעניינות אותי מאוד, אשמח שזה ימשיך.

סבא גבי: המפגשים השבועיים עם רועי יצרו בנינו קרבה ואווירה אנטימית שבחיי היום יום, גם אם גרים צמוד, אינם באים לידי ביטוי.