מאגר סיפורי מורשת

דולי אלמדו נולדה ב1952 בקזבלנקה שבמרוקו.

דולי ומשפחתה, גרו בבית גדול, במתחם שגרו בו ערבים ויהודים ביחד. לכולם היו דירות קרקע, והבית של סבתא היה בן ארבעה חדרים, ובחצר  שיחקו כל הילדים  ביחד.

חפצי ילדות של סבתא היו  בובות ותיקים. המתנות שהיא קבלה בילדותה, היו מגיעות מהאחים שעלו לארץ, ולכן זה היה מיוחד בעבורה. סבתא שמרה עליהם, אך החפצים  כבר לא קיימים. עדיין קיימים אצלה, חפצים מהבית כמו מכתש ועלי, איתם כתשה אמה את התבלינים, ופמוטים בהם הדליקו נרות כל ערב שבת. החפצים שנשמרו היו חפצים שהיו בשימוש בית.

סבתא עלתה לארץ בשנת 1955 כשהיא בת שלוש. כשסבתי ומשפחתה הגיעו לארץ,  הם גרו בצריפים. ברז המים והשירותים היו בחוץ. באחת הפעמים, כשסבתא יצאה להתרחץ, היא נפלה על הברז ושברה את הרגל.  כשהגיעו לארץ עשו להם חיסונים, בגלל שפחדו ממחלות עקב תנאי המחייה והצפיפות,  והם ממש פחדו מהזריקות..

מקום המגורים נבחר עבור המשפחה, ולא היתה להם זכות לבחור היכן יגורו.

בתחילה שני אחיה הגדולים עלו לארץ, ולאחר מכן כל  המשפחה. הגיל השפיע על העלייה, והיה קושי רב בקליטה ובהתאקלמות, כי הכל היה חדש ולא מוכר. הם לא ידעו לדבר בעברית, ומבתים אמידים במרוקו, הם הגיעו לצריפים רעועים, שלעיתים לא עמדו בתנאי מזג האויר הקשים, בגשמים ובחמסינים. כמו כן האנשים לא היו מוכרים, והתרבות היתה מאוד שונה.

מה שהביא את משפחתה של סבתי לעלות לארץ, היו הפרעות בין הערבים ליהודים. הערבים התחילו להציק ליהודים ולמשפחה, באופן קבוע, והיו זורקים על האחים הגדולים של סבתא, אבנים, כשהיו חוזרים מהבית ספר.

הזווית האישית

עמית – היה לי כיף ללמוד על העבר של המשפחה שלי.

סבתא דולי – היה לי כיף לספר לנכדי, על העבר של המשפחה שלנו, ועל הילדות שלי.