מאגר סיפורי מורשת

סבתי נולדה בספרד בעיר מלייה, אוטונומיה ספרדית מיוחדת בצפון אפריקה. היא נולדה בתאריך 20.5.1948, לסבא רבא חיים שוקרון ולסבתא רבתא כרמלה שוקרון, ושמה היה אניטה. כינוי החיבה שלה היה אני. לסבתי היה 11 אחים, כששניים מהם נפטרו, (הריון אחד היה תאומות, ותאומה אחת נפטרה במהלך הלידה, והשני לאחר הלידה) כך שנשארו 9 אחים. אלברטו, סימי, שלמה, משה, אהרוני, מרסדס, סבתי, עליזה וקובי.

אביו של סבא רבה שלי היה יעקב שוקרון ז"ל, היו לו ביחד עם אחיו מספר דירות שהם היו משכירים לספרדים, ואחת הדירות הוא נתן במתנה לסבא רבה שלי, ושם הם גרו עד שעלו לארץ ישראל.

אביה של סבתא רבה שלי, הרב אהרון שוקרון, שהיה צדיק גדול מאוד, היה מוהל ושוחט והוא היה נוסע לעשות ברית מילה בכל האזורים מסביב למלייה (לסאוטה, טטואן, גיברלטר, טאנג'ר ועוד). הוא ערך לסבא שלי אשר, את ברית המילה והוא לא ידע שאותו תינוק בסוף יהיה החתן של הנכדה שלו, סבתא שלי.

לסבא רבה שלי היה חמור, והוא היה עושה הובלות מהנמל, ובכך היה מפרנס את הבית, ובערב הוא היה הגבאי של בית הכנסת בשם "דונימין".

סבתי למדה בבית ספר יהודי במלייה שנקרא "תלמוד תורה", זהו בית ספר שנפתח על ידי הקהילה היהודית במלייה ומומן על ידו. ולמדו שם רק יהודים. בחגים, הקהילה היהודית הייתה מביאה לבית הספר בגדים ונעליים חדשות, והתלמידים היו עומדים בתור כדי לקבלם.

בנוסף בבית הספר לימדו רק 2 מורים יהודים, וכל היתר היו מורים נוצרים, והמורים היהודים היו מלמדים אותם רק עברית. התלבושת של בית הספר היה חלוק לבן ופפיון כחול, והיו לובשים אותם על הבגדים.

בבית הספר לא כמו היום, היה מותר למורה לתת מכות לתלמיד, והמכות היו ניתנות לא רק כאשר התלמיד היה מתנהג בצורה לא טובה, אלא גם כאשר היה מגלה חוסר ידע בלוח הכפל, או שלא היה יודע לדקלם בעל פה את המפה של ספרד. הבחינות האלה היו נעשות על ידי המנהל, וכאשר המנהל היה יוצא מהכיתה, התלמידים שלא ידעו, היו עומדים בפינה ומושיטים ידיים והמורה הייתה עוברת עם הסרגל ונותנת להם מכות. זה לא היה נגמר בזה, הם גם לא היו יוצאים להפסקה.

סבתי, סיפרה לאימי שגם היא קיבלה כך מכות מהמורה, ושזה היה מאוד מאוד כואב.

כשסבתי הייתה בת 7, היא נפלה תוך כדי משחק ששיחקה עם אחיה משה כאשר הוא היה החמור והיא רכבה לו על הגב. תוך כדי משחק היא נפלה ושברה את רגלה מהגב התחתון למטה. לקחו אותה לבית חולים של הנוצרים ועשו לה גבס, אולם הגבס שעשו לה היה לוחץ מידי וסבא רבה שלי הבחין שהאצבעות שלה נהפכות לשחורות ושהיא כל הזמן בוכה מכאבים.

הוא החליט לחזור לשם, ואמר שיבדקו אותה, ואז לאחר הבדיקה של הרופא, הוא אמר לסבא רבה שלי, שיש לה נמק ושצריך לכרות לה את הרגל. סבא רבא שלי אמר לו, אני מעדיף לראות אותה מתה ושהיא לא תהיה בלי רגל. הרופאים התחילו לתת לה אנטיביוטיקה דרך הוריד, והיא הייתה בבית החולים קרוב לשנה, ובכך רגלה ניצלה.

בעבור הטיפול הזה היה צריך לשלם לבית החולים המון כסף וה"קומינצה הישראלית" (הקהילה היהודית) עזרה לסבי לשלם את הטיפול.

מעלליה של סבתי לא נגמרים

ליד ביתה של סבתי, גרה משפחה נוצרייה וסבתי שהייתה בת עשר, אהבה ללכת לשם ולעזור. סבתא רבה שלי, לא הבינה למה תמיד סבתי לא רעבה. והיא התחילה לדאוג ופחדה שהיא מפתחת משהו. היא סיפרה על כך לבן שלה, שלמה, שכולם היו פוחדים ממנו ונתנו לו כבוד וכאשר שלמה שמע על כך, הוא אמר לסבתא רבה שלי, אני אטפל בזה. הוא שאל את סבתי "מה  יש לך? למה את לא אוכלת?", היא ענתה שהיא לא רעבה ואז הוא אמר לעצמו, טוב אני אתחיל לרגל אחריה. אציין כי הפחד של סבתא רבה שלי, שלמרות שהיו גרים בסביבת נוצרים וערבים, שילדיה ישמרו על היהדות ולא יאכלו אוכל לא כשר.

הוא שם לב שכל הזמן סבתי הולכת לבית של השכנים, כשהוא שאל אותה מה יש לה לעשות שם כל יום, היא ענתה לו שהיא עוזרת לשכנה עם הילדים שלה. בהמשך הוא החליט להפתיע אותה וכאשר הפתיע אותה, הוא ראה שהיא עם פרוסה לחם ועליה מרוחה חמאה- חמאת חזיר. כשהוא "תפס" אותה על חם והיא לא יכלה עוד לשקר יותר היא אמרה לו שהיא עוזרת לשכנה ובתמורה היא נותנת לה את פרוסת הלחם הזאת, ובגלל זה היא לא רעבה.

המכות שהיא חטפה על זה, זה משהו שהיא לא שכחה לעולם. כמובן יותר כף רגלה לא דרכה שם.

בים במלייה, מאחורי הילד עם הכובע זו סבתי ואח שלה קובי

בשנת 1946 החליט אח של סבתי, אלברטו לעלות לארץ ישראל. הוא הגיע לארץ עם אונייה וכאשר הגיע לשם הוא ישר הצטרף לצבא ונלחם במלחמת השחרור. הוא כל הזמן היה שולח מכתבים לסבתא רבה שלי שיעלו לארץ.  אחרי מלחמת השחרור הוא התחיל לעבוד בסולל בונה. בשנת 1960 החליטו סבא של סבתי, יעקב שוקרון, וסבא וסבתא רבה שלי לקחת את הילדים ולעלות לארץ ישראל.

מימון העלייה לארץ ישראל היה דרך הקהילה היהודית, שהיא ארגנה את כל הנסיעה לארץ, והיו המון אנשים שעלו לארץ ביחד איתם, לא רק ממלייה אלא מכל האזורים מסביב, סאוטה, טטואן, גיברלטר, טאנג'ר. סבתי הייתה בת 12 כאשר היא עלתה לארץ.

ההגעה לארץ ישראל

הם שטו באונייה ממלייה למלגה, וממלגה שטו לגריבלטר, ובגריבלטר הם חיכו שם בתוך מחנה עולים של הקהילה היהודית במשך 11 יום, ואחרי זה הם טסו למרסיי, וגם שהם הם היו 11 יום במחנה עולים, ואחרי זה הם עלו על טיסה ישירה לארץ ישראל והמטוס היה מלא.

סבא וסבתא ביום חתונתם

כשהם נחתו בארץ לקחו אותם לקרית גת, לבית חדש, שרק סיימו לבנות אותו, דירת 2 חדרים וסלון, ושם גרו כל המשפחה ביחד ושם נשארו לגור סבא וסבתא רבה שלי עד שנפטרו. כאשר סבא רבה שלי הגיע לארץ הוא התחיל לעבוד בקרן קיימת לישראל עד שיצא לפנסיה.

סבא של סבתי, יעקב שוקרון ז"ל, נפטר בשנת 1964 כאשר הגיע לגיל 90, והוא קבור בקרית גת.

ישנה מסורת, שלאחר שסבא רבה שלי נפטר, הטלית שלו, עוברת לכל נכד ונין שמגיע לגיל מצוות, וכך מתייחדים עם זכרו. למרות שהנינים שלו, שלא זכו להכיר אותו, מתייחדים איתו ביום המיוחד והמרגש בקבלת עול מצוות, בזמן עליה לתורה בבית הכנסת.

תפילין של סבא שלי

כשסבתי נפטרה, הייתי בן שלוש, כך שאני לא זוכר כלום, וההפסד כולו שלי, מהסיפורים עליה אני מבין שהייתה לי סבתא מדהימה, צדיקה וטובה, עזרה לזולת, הייתה רעייה לתפארת וכל הזמן היא פינקה אותנו בכל טוב, וכך גם היו סבא וסבתא רבה שלי.

הזוית האישית

הנכד יהונתן: בחרתי לתעד את סבתי כי כל הזמן מדברים עליה ואומרים לי איך הפסדתי אותה ושאין סבתא כזאת בעולם, ולכן החלטתי, לחקור את סיפור חייה. למדתי הרבה על משפחתי ונחשפתי לסיפורים שלא היית נחשף אליהם אם לא הייתי מתעד את סיפור חייה של סבתי אניטה רופא ז"ל.