מאגר סיפורי מורשת

סבתי, אריאלה זילברברג, נולדה בישראל, בתל אביב, בתאריך 21 לפברואר בשנת 1946.

אמה, הדסה גולדשטיין, נולדה בפולין בעיירה קטנה בתאריך 15 לאפריל בשנת 1917. היא הייתה חברה בתנועת נוער ציונית ועלתה בעצמה ארצה עם חבריה מהתנועה בשנת 1934. היא עבדה בסלילת כבישים ושתילה בארץ ישראל של אז. 

 

 

אביה, יהודה לייב זילברברג, נולד בפולין בתאריך 2 לאפריל בשנת 1908. למשפחתו היה מפעל טקסטיל בפולין. הוא היה ספורטאי והיה קפטן נבחרת הכדורגל של מכבי בפולין. הוא הגיע ארצה במרץ 1935 למשחקי המכביה ולא חזר יותר לפולין.

 

 

הוריה החלו לעבוד בארץ ישראל ושלחו כסף למשפחותיהם בפולין בניסיון לשכנעם לעלות לישראל, אך ללא הצלחה יתרה. הם הכירו כאשר יהודה בא לבקר את הדסה ולהביא לה מכתב מאחותה אנקה, שהייתה בקבוצת הגיל שלו ובתנועה הציונית יחד אתו – וכך התאהבו והקימו בית בישראל.

 

 

כל משפחותיהם בפולין לא שרדו את השואה מלבד אחותה של אמה, דודה אנקה, שהצליחה לברוח מאושוויץ והוסתרה על ידי איכר כשנתיים מתחת לפני האדמה. היא הגיעה לישראל רק מאוחר יותר, בשנת 1956, והתגוררה בביתם בשנתיים הראשונות. הורי כעסו מאוד על הפולנים ועל מדיניות הממשלה הפולנית והתנהגות תושביה. הם מיעטו לספר על ילדותם בפולין ועל כן האינפורמציה הידועה לנו מועטה.

 

למרות זאת, מאורע אחד במיוחד נחרט בזיכרונה והוא משפט אייכמן. גם אמה וגם אביה היו מרותקים למכשיר הרדיו לשידורים מהמשפט במשך כל זמן הימשכו. אמה נסעה לירושלים הרבה פעמים להיות נוכחת במשפט עצמו בזמן עדויות הניצולים שחלקם היו חבריה וכל הבית נסוב סביב אירוע זה. בזכות אירוע זה, הצליחה סבתי לשמוע קצת פרטים על משפחותיהם ועל סיפוריהם של אמה ואביה. הוריה היו אוהבי חיים, עבדו קשה והקימו בית לתפארת בתל אביב שהיה תמיד מלא אנשים, צחוק ושמחה.

 

בזמן הולדתה של סבתי קמה המדינה. באותו זמן גרנו ברחוב ויתקין בתל אביב. כאשר הייתה בת חמש כל המשפחה עברה לרחוב ז׳בוטינסקי בתל אביב ושם היא למדה בבית הספר היסודי "הר נבו" שהיה ליד הבית. בבי"ס התיכון היא למדה ב"גימנסיה הרצליה" שהייתה בהמשך רחוב ז'בוטינסקי.

 

זכור לה כי בילדותה הם שיחקו הרבה בחוץ עם החברים טיפסו על העצים, קטפו תותים ולרוב היו חוזרים לביתם מלאי כתמים שחורים מהתותים. הם היו משחקים זמן רב ברחוב ז'בוטינסקי שהיה אז רחוב מאוד שקט. המשחקים בהם שיחקו היו: קלאס על המדרכות, גוגואים, אמת או חובה, מחבואים, ולמי שהיו אופניים הם היו מתחלקים בסיבובים עליהם. כאשר היא הייתה חוזרת מבית הספר היא עשתה קניות במכולת הקטנה שממול והעלתה את הסלים משם עם חבל לקומה השלישית בה הם גרו.

 

אמה, הדסה, הייתה בשלנית מצוינת והרבתה לארח אנשים בביתה ולהאכיל אותם. הבית היה תמיד מלא אור ושמחה. ישנם כמה מאכלים שזכורים לסבתי במיוחד, והם: מרק עוף חמין, דג ממולא, ומאכל פולני שנקרא קלויסקלך (ניוקי מפולניה).

 

 

ישנו חפץ הזכור לסבתי מילדותה וכיום הוא נמצא אצלה. החפץ הוא חנוכייה מכסף עטורה עלים ומסוגננת שהייתה חלק מאוסף כלי הכסף של אימה. עד היום, משפחתנו מדליקה את נרות חנוכה בחנוכייה הזו.

 

 

 אה אָה קוצ'קי דְבָה – שיר פולני

השיר הזכור לסבתי ביותר הוא שיר ערש פולני בפולנית, העובר במשפחתנו מדורי דורות ועד היום ואותו גם היא וגם ילדיה שרים לי ולשאר נכדיה. השיר הוא: אָה אָה קוצ'קי דְבָה, שרה בורה אוביד דבה, ניצ נייה בן דום, רובי לי תילקו (השם של הילד שאליו שרים את השיר) ניינצ'י תי.

 

 

בצבא היא שירתה בבסיס מיון והצבה והייתה מזכירתו של קצין מיון והצבה של צה"ל. במחלקה בה שירתה, היו מכינים דיסקיות וכרטיסים לחיילים, והכל ידני כי לא היו עדיין מחשבים. עם גמר שירותה הצבאי התחילה בלימודי משפטים באוניברסיטת ירושלים במשך שנתיים.

 

בשנת 1967, לאחר מלחמת ששת הימים, סבתי נישאה לסבי, דוד טמיר. מיד לאחר הנישואים הם נסעו ללמוד בארה״ב, בחוף המערבי בלוס אנג'לס, שם שהו כשש שנים. באותם שנים, בשנת 1970, נולד בנם הראשון ואבי, רון טמיר, ב-1 לדצמבר. סבתי, סבי ואבי חזרו מארצות הברית לישראל כחודש לפני פרוץ מלחמת יום כיפור, שבאוקטובר בשנת 1973. ב-9 לאוקטובר, בשנת 1974, נולדה בתם ודודתי, קרן טמיר.

  

 

כאשר הם חזרו לארץ ישראל, בנוסף להולדתה של דודתי ושל בתם, החלה סבתי לעבוד במפעל הטקסטיל הקטן שהיה לאביה, יהודה, ולאחיה, גיורא. עם בואו ארצה של יהודה מפולין, החליט כי עליו להקים מפעל טקסטיל בישראל. תחילה, אמה של סבתי, הדסה, הייתה תופרת בבית חיתולים מבד ויהודה היה מסתובב עם אופניים ומוכר את החיתולים לחנויות השונות. בהמשך, יהודה חבר למהנדס טקסטיל שהיה גם חברו הטוב. הם קנו ארבעה נולי אריגה והחלו לארוג בדי ריפוד למכוניות.

 

בהמשך השנים עבר המפעל הקטן להספקה של סדינים, מפות ומגבות לבתי מלון ומוסדות. עם כניסתה של סבתי, אריאלה, למפעל, התחילו לייצר סדינים מודפסים לשוק הצרכני עקב אהבתה של סבתי לעיצוב. המותגים של המפעל לשוק הצרכני נקראו "נילי אפנת כלי מיטה".

 

בהמשך הדרך, התחיל המפעל לייצא את מוצריו לחו"ל ועזב את השוק המקומי. עד היום, סבתי אחראית לשיווק המוצרים ועיצובם.