מאגר סיפורי מורשת

תל אביב לצעירים ולצעירים ברוחם… פאבים… בתי קפה… תאטראות… מוזיאונים… בתי קולנוע… קונצרטים… אופרה… מסעדות וגסטרונומיה… גנים ציבוריים… מגרשי ספורט… טיילת חוף מהממת… ועוד- עבר והווה מעורבבים יחדיו – העיר שומרת על צביונה וייחודה מימי ילדותי ועד ימים אלה. עיר שגם משמרת את עצמה וגם מתפתחת בקצב הזמן. עיר שניתן בה לחוות חוויות גוף, נפש ורוח.

חוויות ילדות בתל אביב

למדתי בבית הספר היסודי "תל נורדאו" שהיה אחד מבתי הספר הראשונים שהוקמו בעיר העברית הראשונה. בגלל מחסור בכיתות, למדנו במשמרות. בכיתות א -ב משמרת הלימודים שלי הייתה החל משעה 12:00, כך שהיה כיף לישון עד מאוחר. למרבית המורים היה מבטא זר והם שרבבו מילים לועזיות בעת השיעור. בנוסף ללימודים רגילים, היו לנו שעורי חקלאות וגינון, מוסיקה (מקהלה, תזמורת ועוד), ספורט (בעיקר אתלטיקה קלה). בעיקר זכורה לי ההופעה של כיתתי בתרגילי אתלטיקה בפתיחה של המכבייה והופעת התזמורת שבה השתתפתי בצעדות בעיר.

שבת בבוקר יום יפה

התגוררנו במרחק הליכה מחוף הים. בקיץ בבקר שבת, המשפחה הייתה צועדת רגלית לבילוי בים. היינו ממהרים לתפוס כיסאות נוח כי כל הקודם זוכה. הייתה תחושת חברות בין היושבים שהרי כל שבת נפגשנו, מוכרי הארטיקים הסתובבו בין היושבים עם ארגזים על כתפיהם והקריאות "ארטיק קרטיב" קיבצו אותנו, הילדים, מחכים בכיליון עיניים למגע הצונן והמתוק של הקרטיב בפינו. התפלשנו בחול הלבן ובנינו ארמונות, וכשנהיה לנו חם דילגנו להשתכשך בין גלי הים. קרם הגנה? מי שמע על זה. לקראת סיום הבילוי בים היינו צועדים לכיוון הריח הנפלא של תירס חם. אני מתרפקת עד היום על זיכרון טעם התירס החם והמלוח. אני זוכרת שכשהיינו חוזרים הביתה ונעמדים בתור למקלחת אמי תמיד הייתה כועסת על שהרצפה מלאה חול שנשר מכפות הרגליים, דבר שלא הפריע לה לחזור על הבילוי בים בשבת שלאחר מכן.

שבת של מוזיקה ושל עוגות קצפת

בשבתות אחר הצהריים התלבשנו במיטב בגדי השבת שלנו והוריי היו לוקחים אותי ואת אחי ל"פייב או קלוק", בילוי משפחתי בבית קפה אשר על טיילת החוף. תוך צפייה במופע קוסמות או האזנה לזמר היינו זוללים עוגות קצפת, ההורים היו שותים קפה והילדים מיץ. הוריי אהבו את בתי הקפה "גינתי ים", " קמניצר" ו"פילץ" בהם היה אפשר לרקוד ריקודים סלונים כגון וולס או טנגו.

הוליווד בתל אביב

הבילוי העיקרי של המבוגרים וגם של הילדים היה לראות סרטים בבית קולנוע (טלוויזיה? מי שמע על חיה כזאת). בתל אביב היו בתי קולנוע רבים: "מגדלור", "זמיר", "סטודיו", "חן", "אסתר". אהבנו את בית קולנוע "מוגרבי" בגלל שבתחילת הסרט הגג היה נפתח. קולנוע "גן רינה" שהיה ללא גג אפשר לנו לראות את הירח והכוכבים. בזמן הסרט אכלנו כריכים שהיו עטופים בניילון מרשרש. אף אחד מהצופים לא טרח להעיר לנו כי כולם היו עסוקים בצפייה בסרט ובזלילה (פופקורן וקולה? אז לא היה כמובן).

משחקי ילדותי

בילדותי היינו נוהגים לשחק ברחוב על המדרכות ועל הכביש כי לא היו הרבה כלי רכב. בנות ובנים שיחקו יחדיו גם אם היו הפרשי גילאים. היינו ממציאים משחקים מהדמיון ומייצרים כלי משחק מכלים שמצאנו בבית. היו לנו משחקי כדור כמו: "עמודו", "מחניים", "מדרכות" וכדומה. שיחקנו גם "חמש אבנים", "דוקים", "גולות", "מחבואים", "תופסת" וכדומה.

חוויות נעורים

בכיתות ד'-ה' היינו מתאספים בימי שישי אחר הצהריים לאספות כיתה. המפגשים היו בכיכר דיזינגוף שנכון לעכשיו מחזירים אותה לקדמותה כפי שאני זוכרת אותה מילדותי. היינו עומדים, מפטפטים, משחקים משחקי חברה וקונים צ'יפס בשקית נייר שנחשב אז למעדן. חלק מהילדים ליקקו גלידה.

כשהגענו לכיתה ח' תלמידי הכיתה התפזרו לפעילות חברתית בתנועות נוער כמו: "צופים", "הנוער העובד", "תנועת המושבים" ומי שלא רצה להיות חבר בתנועת נוער פנה למה שנקרא אז "חברה סלונית" שההתארגנות בה הייתה פרטית בשיטת חבר מביא חבר. בחרתי להיות בחברה סלונית. היינו נפגשים בערבי שישי בדירה של אחד החברים מפטפטים ורוקדים ריקודים סלונים. בין הריקודים היו: "רומבה", "סמבה", "שייק", לפי תקליטים של הזמרים: "פול אנקה", "אלביס פרסלי", "קליף ריצארד" ו"הפלייטרס". כשהערב "התחמם" היה מי שכיבה את האור ובחושך הרגשנו חופשי לרקוד "סלואו לחץ".

ביקור שבת בגן החיות

זיכרון מרגש במיוחד היה הביקור בגן החיות התל אביבי. אהבתי לזרוק בוטנים לקופים ולהסתכל כיצד הם מפצחים את הבוטן ואוכלים בתאבון. מכלוב הקופים היינו הולכים לכיוון הפילים, הג'ירפים, הנמרים, האריות והדובים ובדרך עברנו דרך אקווריום של נחשים, מראה שתמיד ריתק אותנו. ההורים היו קונים לנו, לי ולאחי, צמר סוכר ורוד או תפוח מסוכר לבחירתנו. אהבתי להשתתף במשחקי ההגרלות שנערכו בדוכנים – איזה כיף היה לזכות בבובת דובי קטנה.

מפעל חיים משפחתי:  חנות נעלי ילדים "נעלי אייל" רחוב בן יהודה 16 תל -אביב

לאבא של סבתי הייתה חנות נעליים בקרקוב פולין. כשסבי וסבתי עלו ארצה, אבי סבתי הגיע לתל אביב ופתח להם חנות נעליים לפרנסתם. חנות הנעליים הייתה מיועדת לנעלי ילדים ואליה הגיעו ממקומות שונים בארץ לצורך יעוץ והתאמת נעליים לתינוקות ולילדים. הוריי קיבלו את החנות בירושה והמשיכו את מסורת ההתמחות בהתאמת נעליים לילדים גם לכאלה שהיו להם בעיות בכפות הרגליים. ראש השנה ופסח הם חגים מסורתיים שבהם קונים לילדים בגדים ונעליים חדשים, בזמני החגים החנות הייתה מלאה הורים וילדים ולרגעים היה נדמה שזהו מפגש חברתי. נשמעו קולות צחוק ושמחה, בלונים עפו באוויר וכל ילד קיבל פרס לבחירתו – יויו או בלון. בזמני החגים כשהיו לי חופשות מבית הספר הייתי מגיעה לחנות ועוזרת לצוות בסידור ובארגון החנות. החנות של הוריי הייתה ממוקמת ברחוב בן יהודה בתל אביב, רחוב שנחשב למסחרי והיו בו הרבה חנויות של מתנות, צעצועים, בגדים וכולי.

הזוית האישית

התכנית אפשרה לי רגעי חסד עם נכדתי אביב. החיבור לעברי חשף בפני אביב, ולו על קצה המזלג, פרטים על משפחתנו ולרגע הפכתי לילדה תל אביבית שהייתי. זוהי חוויה מרגשת מאד בזכות הקשר הרב דורי למדתי על ילדותה של סבתי וגיליתי שיש לנו אהבות משותפות