מאגר סיפורי מורשת

שרה כדורי מספרת על אביה לתלמידות מאיה ושיר בן שושן:

 

אבי נולד בפולין, בנם של שרה וישראל. המשפחה שלו עסקו במכירת עצים שהיו מיועדים לחימום ולבניית בתים. אבי היה מאוד גבוה ויפה, הוא עבר שואה מאוד קשה בפולין ושרד זאת. הוא הציל את אמא שלי במלחמה.

בסוף המלחמה הוא התחתן אתה ואני נולדתי בסוף המלחמה.

 

הוא היה אבא מאוד אוהב, מאוד אהב אותי ואת ישראל אחי. הוא גם היה מאוד דתי, שמר על מצוות וכל יום שישי ושבת היינו הולכים לבית הכנסת אתו והתפקיד שלו בבית הכנסת היה כהן, הוא היה עולה לארון הקודש ומשם היה מברך.

 

כשהגענו לארץ ישראל אבי עבד קצת בסלילת כבישים ובתי זיקוק ובמסחר, הוא נפטר בגיל מאוד צעיר בארץ. אמא שלנו מאשה, שקראו לה גם מאשה וגם מניה, עברה שואה מאוד קשה, היא נשארה נערה מאוד צעירה ללא הורים, ללא סבתא וסבא וללא אחים ואחיות. היא ברחה מהמחנות דרך תעלות הביוב ליערות ושם היא חיה עם כלב ששמר עליה וסוס שהיא רכבה עליו. 

יותר מאוחר היא הצטרפה ללוחמים הפרטיזנים בתור כוח עזר. תחילה חשדו בה הפרטיזנים שהיא מרגלת בגלל המראה שלה, היה לה שיער ארוך ובלונדיני וצבע עור בהיר והיא הייתה צריכה להוכיח שהיא יהודייה היא הוכיחה על ידי כך שאמרה להם את כל החגים היהודיים. היא הכירה את אבי אחרי שהוא הציל אותה במלחמה. הם התחתנו בסוף המלחמה ואני שרה נולדתי בפולין בסוף המלחמה.

 

נולדתי בפולין בסוף מלחמת העולם השנייה בעיר גליוייץ באזור שלייזן. אזור זה נכבש על ידי הגרמנים במלחמת העולם השנייה. במהלך מלחמת העולם השנייה הורי הצליחו לברוח ולהינצל מהמחנות השמדה (בתקופת השואה) ולקראת סופה נולדתי.  

הורי עסקו במסחר בפולין והמשיכו לסבול מאנטישמיות (בגלל שהם יהודים). בגלל הקשיים הרבים שהיו לנו בעקבות האנטישמיות בפולין הורי החליטו לעזוב את פולין ולעבור לצרפת, שם התגורר דוד שלי (אח של אבא שלי) עם אשתו ובתם מרסלה שהייתה בערך בגיל שלי, היא מתגוררת היום בארצות הברית.

מפולין הגענו ברכבת לעיר מרסיי בצרפת, גרנו שם כחצי שנה ואז הדודים שלי החליטו לעבור לגור בארצות הברית. 

 

בגלל שאבא שלי היה מאוד ציוני אז הוא החליט שנעלה לארץ ישראל. לארץ ישראל הגענו בשנת 1949 באנייה ששמה "גלילה", שעליה היו עוד הרבה מאוד עולים יהודים כמונו. באנייה היה מאוד צפוף, ישנו במיטות קומתיים ואמא שלי הקיאה כל הזמן כי היא הייתה בהריון עם אחי. כל משפחה שעלתה לאנייה לא יכלה לקחת אתה הרבה דברים בגלל העומס והצפיפות.

 

אני הייתי אז בת ארבע ובחרתי לקחת איתי בובה יפה שקנו לי בצרפת כדי שאוכל לשחק אתה באנייה. בגלל הצפיפות הרבה והטלטולים בדרך היינו רוב הזמן על הסיפון ויום אחד הבובה נפלה לי לים. בכיתי והייתי מאוד עצובה ולא היה לי עם מי לשחק באנייה, אבל הורי הרגיעו אותי והבטיחו לי שהם יקנו לי בובה חדשה בארץ ישראל. כשירדנו מהאנייה ריכזו את כל האנשים על חוף הים בעתלית ונתנו לכל משפחה אוהל, ככה גרנו אני, אמי מאשה ואבי משה במשך שנה.  

 

אמא שלי מאשה הייתה חרוצה מאוד ואימא מאוד טובה ואהובה. היא הייתה בהריון על האנייה גלילה כשהגענו לארץ. באנייה ישנו במיטות עם קומות. ואמא שלי כל הזמן הקיאה מהטלטול של האנייה. כשהגענו לארץ אמי ילדה את אחי ישראל בבית חולים רמב"ם והייתה שמחה מאוד גדולה וכל השכנות הכינו כיבוד לברית.

ישראל אחי גדל כילד דתי, עם פאות, כיפה וציציות. הוא למד בחדר ודיבר יידיש. אחריי שאבי נפטר עברנו לגור בקיבוץ שער העמקים בלי הורים. את ישראל אני גידלתי, הוא היה מאוד מוכשר במוזיקה וגם ידע לתקן ולהרכיב כל דבר, עד היום אנחנו בקשר מאוד טוב. בצבא הוא היה בסכנת חיים במלחמת יום כיפור. אחרי הצבא הוא למד בטכניון ועבר לגור בקיבוץ גניגר עד היום.

 

תמי נולדה בישראל בחיפה ביום האם וכשהיא נולדה בבית חולים רמב"ם הגיעה אשת ראש העיר והביאה לה מתנה: חליפת תינוקות מאוד יפה וכך יצאנו מבית החולים. כל שנה היו מזמינים את תמי לעירית חיפה להדלקת נרות חנוכה. תמי תמיד חיכתה לרגע הזה. היא גדלה בחיפה הרבה שנים, היא מאוד אהבה לשחק תמיד בחוץ: לטפס על עצים, לשחק על המדרכה בקלס, אבנים ובגומי עם ילדי השכונה.

 

כשהיא גדלה קצת היא עברה לגור בקיבוץ, היא גרה שם תקופה די קצרה ואז חזרה לחיפה, גמרה תיכון ושירתה בצבא. אחרי הצבא היא למדה באוניברסיטה של חיפה. אחרי כמה שנים היא הכירה מישהו בשם בני והם התחתנו, נולדו להם שתי בנות, שני ועדי.

 

כשהגענו לנמל חיפה באנייה גלילה, כשאני ילדה בת 4 עם אמא מאשה ואבא משה, הפנו אותנו למעברת אוהלים ליד חיפה. גרנו באוהלים והיה חורף מאוד קשה וקר וככה חיינו שנה באוהל ועברנו את החורף הקשה מאוד. אחר כך קיבלנו בית ישן עשוי מאבן, שהיה שייך לערבים שברחו מארץ ישראל ובבית האבן נולד אחי ישראל. אני זוכרת את הברית שעשו לו בבית הזה וכל השכנים והשכנות באו לברית המילה והביאו אתם כיבוד.

 

עם השנים עברנו לבית חדש בחיפה. אבא שלי עבד בבניית ארץ ישראל, הוא סלל כבישים, בנה בתים ואחר כך הוא עבד בבתי זיקוק. אמא שלי גידלה את אחי ישראל. עם השנים ההורים שלי חלו כי הם עברו את השואה בפולין בצורה מאוד מאוד קשה.

 

כשהייתי בת  11 ואחי ישראל בן 7 עברנו לקיבוץ שער העמקים בלי הורים. אני גידלתי אותו עד שהיינו גדולים. בקיבוץ היה לנו מאוד כיף, טיילנו הרבה, רכבנו על אופנים בשבילים של הקיבוץ, אהבתנו מאוד את החגים, את קבלת השבת, גרנו בחדרי ילדים בלי הורים ובמקלחת כולל כיתה ה' התקלחנו ביחד, אני התביישתי אבל התגברתי. ישנו בלי הורים, בבוקר קמנו והיינו צריכים לסדר את המיטות, היתה לנו מטפלת שעברה בין החדרים ובדקה שהחדר נקי והמיטות מסודרות, אם לא היה מסודר לא היינו יוצאים מהחדר. היינו ימים שקמנו ממש מוקדם בבוקר בשעה 4 בקיץ במיוחד והיינו הולכים לעבוד במטע. היינו קוטפים שזיפים, תפוחים, בוצרים ענבים, עובדים בגינת ירק. טיפלנו גם בחיות היינו חולבים פרות ועיזים.

 

אחרי עבודה של שלוש ארבע שעות היינו מגיעים לכיתה ולומדים. את הארוחות אכלנו יחד בחדר האוכל ותמיד השתדלתי לשבת עם אח שלי ישראל. בקיבוץ למדתי לנגן במנדולינה ובמקהלה שרתי וישראל היה מנגן באקורדיון ובפסנתר והוא היה משתתף בקונצרטים. בערב היינו רוקדים ריקודי עם.

 

תשע"ה, 2015