מאגר סיפורי מורשת

שמי שושנה רוחם. כשעליתי עם משפחתי מעיראק לארץ ישראל, הייתי בת 7 שנים. הגענו במטוס לשדה התעופה לוד, ומשם לקחו אותנו לשער עלייה עם כל העולים. נשארנו שם בערך עשרה ימים. לאחר מכן הסיעו אותנו במשאית בשעות הלילה למעברת גבעת ברנר, היה חושך ולא ראינו כלום, רק אוהלים ועשב בגובה שלי, וניקינו את העשב. לא היו מיטות ולא שמיכות. באו חברה מהקיבוץ האירו לנו ועזרו לנו.

למחרת בבוקר בא איש עם עגלה וסוס וחילק לנו ארוחת בוקר, צהרים וערב במשך חודש ימים. לאחר מכן לקחו את כל הגברים לעבוד אצלם בקיבוץ, והמשכנו הלאה.

בחורף, פתאום הגיע הגשם וסחף את כל האוהלים ונרטבנו מהגשם. באו החבר'ה מהקיבוץ ולקחו את הילדים אליהם לחדר האוכל והלבישו אותנו בבגדים יבשים. נשארו בקיבוץ בערך שבוע ימים. אחרי חצי שנה בערך באו מחברת עמידר והעבירו את כל המעברה לקריית עקרון, שם נתנו לנו צריף מעץ והיו גם מבנים מבד. כל פעם נשרפו כמה צריפים מהפתיליות ומהפרימוס.

באחד הימים החלה מלחמת סיני, לא היו מקלטים ולא מקום מוגן. יצאנו כולנו לכביש וטסו מעלינו מטוסים מתל נוף ומחצור, פחדנו מאוד. לקחו גם את הגברים לצבא ודאגנו.

זה מה שעברנו, עד שהתקדמנו לאט לאט והגענו למה שצריך, התחתננו, נולדו ילדים ונכדים, ותודה לאל הכל טוב.

הזוית האישית

הסיפור תועד במסגרת תוכנית הקשר הרב דורי. התכנית נערכה בבית הספר מעלות משולם ברחובות, התש"ף, בהנחיית המורה המובילה מירה תימסיט.