מאגר סיפורי מורשת

שמי שני בסיל, אני משתתפת בתכנית הקשר הרב דורי יחד עם סבתא שלי רעיה רונן. סבתי נולדה בשנת 1951 בקיבוץ געתון. סבתא בחרה לספר על תקופת בגרותה.

סבתא רעיה מספרת:

אני בוחרת לספר על התקופה של מסיום י"ב והלאה.

כשסיימתי את כיתה י"ב, הלכתי לשנת שירות (שנת י"ג) והייתי מדריכה בתנועת השומר הצעיר, בקן כרכור. זו הייתה שנה נפלאה, ובסופה, החלטתי ללכת ללמוד בבית הספר לאחיות בפתח-תקווה, בהמלצתה של אמי שהיה לה מאוד חשוב שאלמד את המקצוע הזה. היא טענה שלאישה בקיבוץ, מאוד חשוב שיהיה מקצוע. היא עודדה אותי ללכת ללמוד את המקצוע הזה ולכן, הלכתי לבית חולים השרון, בפתח-תקווה, ושם למדתי שלוש שנים בבית הספר לאחיות.

כשסיימתי את בית הספר לאחיות הייתי אמורה להתגייס, אבל אז פרצה מלחמת יום כיפור, והמחזור שלנו, שסיים בדיוק ללמוד בבית הספר לאחיות, אז היינו אחיות מוסמכות ולכן, שיבצו אותנו לכמה מקומות. חלק מאיתנו, נשלחו לשרת כאחיות בבתי החולים הממשלתיים הצבאיים, לטפל בחיילים וחלק נוסף ואני ביניהם, נשלחו להיות אחיות ביישובי ספר על הגבול של ישראל.

אני נשלחתי להיות אחות והייתי האחות היחידה בקיבוץ אדמית, הקיבוץ יושב בדיוק על הגבול עם לבנון. במהלך המלחמה, התמקמה בתוך הקיבוץ יחידה של צנחנים, שחיו איתנו בתוך הקיבוץ, ויצא לי גם לטפל בהם. בנוסף, היו לי שתי חוויות מאוד מעניינות.

בכפר שכן, ערב אל-עראמשה, שהיה קרוב מאוד לאדמית, חציו היה שייך ללבנון, וחציו היה שייך לישראל. ערב אחד, הגיעה אלינו לקיבוץ, אישה מהכפר, שהיו לה צירי לידה, והיא הייתה צריכה ללדת. הקיבוץ היה סגור ונעול לתנועה, והחילים שמרו עליו, כי היינו ממש על הגבול, ולא הייתה ברירה, אלא לפנות אותה לבית חולים בנהריה ללדת. אני ליוויתי אותה באמבולנס צבאי, הורידו אותנו בפתח בית-החולים ואני חזרתי לקיבוץ אדמית. היא נשארה ללדת בבית החולים.

מקרה נוסף שהיה לנו, ועוד יותר מיוחד: הגיע לשער הקיבוץ שטינקר (מישהו שבא להביא לצבא שלנו ולמודיעין שלנו מידע) לבנוני, הוא הגיע אל מחוץ לשער הקיבוץ והתעלף, על השער שמרו חיילים, והחיילים פינו אותו למרפאה של הקיבוץ וקראו לי. הסתבר, שנחש נקש אותו בדרך מלבנון לאדמית. הוא היה עם נעלי בד, וכשהורדנו לו את הנעליים, ראינו ממש את שני החורים של הנקישה. מכיוון שהוא איבד את הכרתו, מיד עשיתי לו אינפוזיה, הכנסתי לגוף שלו נוזלים. בינתיים היגיע המפקד של הצבא ואמר לי: "למה את עושה לו אינפוזיה?! אסור לך!" אמרתי: "אחרת הוא ימות, ואני מעדיפה לתת לא את הנוזלים, עכשיו הגעתם והוא מוכן לפינוי לבית החולים של נהריה." ואכן פינינו אותו לבית החולים של נהריה, ישבנו באמבולנס גם אני, גם המפקד, וגם השטינקר מלבנון. הגענו לבית החולים של נהריה, והוא היה ממש במצב לא טוב, עד כדי כך שלא יכלו לברר איתו איזה מידע הוא הביא מלבנון. אשפזו אותו בבית החולים ונתנו לו את החומר נגד הקשת הנחש. ואכן, הוא התאושש, ואז תחקרו אותו, והוא הביא מידע מאוד חשוב. כעבור יום או יומיים, הטיסו אותו חזרה ללבנון, אסור היה לו להיעדר יותר מדי זמן, כדי שלא יגלו שהוא חסר. ואכן כעבור כמה ימים המפקד בא ואמר "אני מתנצל שאמרתי לך שלא היית צריכה לתת לו אינפוזיה, בזכותך הוא ניצל והביא לנו מידע מאוד חשוב."

כעבור כחודשיים פתאום מופיע שוב באדמית השטינקר. הוא בא לאדמית עם בונבוניירה גדולה, וחיפש אותי, ונתן לי את הבונבוניירה ואמר לי תודה רבה שהצלתי את חייו. זה היה מאוד מרגש, ומאוד שמחתי שהוא בא.

בתום שנה וחצי ששירתי באדמית כאחות סיימתי את חובתי, והצטערתי מאוד מאוד שלא יצא לי לשרת באמת בצבא, כי בעצם השירות באדמית היה במקום השירות הצבאי, כך שלא עשיתי טירונות ולא לבשתי מדים, אבל אני חושבת שתרמתי את תרומתי למדינת ישראל בדרך אחרת, ואני גאה על כך. גם רכשתי ניסיון מקצועי וגם עזרתי בשירות הצבאי בישראל.

הזוית האישית

סבתא רעיה רונן מספרת לשני את סיפור חוויותיה מהשרות כאחות בעת המלחמה.