מאגר סיפורי מורשת

שמי רחנה שועה, נולדתי בשנת 1930 בלוב. כיום אני בת תשעים עליתי לארץ בשנת 1967

עלייתי לארץ

בשנת 1949 התחתנתי בהיותי בת תשע עשרה, ובגיל עשרים ושתיים ילדי הבכור נולד. אני ובעלי עבדנו בלוב בתור תופרים, היינו בין התופרים הכי נחשבים בלוב. ידעו לתפור הכל מהכל, כמו – כיפות, סוודרים, מכנסיים, מעילים ועוד.. היינו תופרים הרבה כיפות ובגדים מיוחדים ליהודים של לוב, שדרך אגב, עד היום אני תופרת אותם ומוכרת אותם, אני היחידה שתופרת את זה בארץ. יש לנו כיפה מיוחדת ממנהגי יהודי לוב שכל יהודי לוב היו לובשים.

עלינו ארצה בשנת 1967 עת החלו הפוגרומים בלוב, שרפו לנו את הבית, ברחנו משם כשרק הבגדים עלינו. הסוכנות היהודית דאגה לנו להכל כאשר הגענו לארץ.

עליתי לארץ יחד עם שמונת ילדי כולם קטנים. הגענו ארצה ושיכנו אותנו בקריית נורדאו שבנתניה במקום שנקרא: "דיור לעולה", דירת שלושה חדרים, יחד איתנו הייתה גם אימא של בעלי (חמותי) שתפסה חדר, ובשאר שני החדרים, ישנו כל הילדים על מזרונים ברצפה. המצב היה מאוד קשה. בעלי היה עובד צה"ל והכסף שהרוויח לא הספיק לנו וחיינו בצנע ממש. ככה השנים עברו וחלפו עלינו בצימצום ובקושי רב, אבל כל הזמן הודינו לקדוש ברוך הוא שהציל אותנו מידי האנטישמים.

במהלך השנים חיתנתי את רוב ילדיי. במהלך התקופה הזאת החליפו לנו את הבית הקטן והצפוף בשני בתים רחבים וגדולים יותר ויכולנו לישון על מיטות בחדרים.

בתקופה הנ"ל בעלי נפטר בשנות ה-80, נשארתי אלמנה, גידלתי את כל ילדיי באהבה ובאושר. כיום יש לי 12 ילדים בריאים, מחותנים, מאושרים, ושמחים. בנוסף לזה, כיום ברוך השם, יש לי נכדים וגן נינים ובקרוב ב"ה יהיו גם בני נינים.

ראובן ישועה בחג הפסח בו אנו עושים סעודה עם כל המשפחה, עלתה בי שאלה ושאלתי את סבתא את השאלה: "האם לא חשבתם לוותר ולהרים ידיים?" מיד סבתא ענתה לי: "ממש, ממש לא!, לא משנה כמה קשה אסור לוותר, כי אם אתה מוותר אתה מפספס משהו יותר טוב, כאשר אתה מוותר זה מראה על תחושת הפסד וכישלון! אנו לא ויתרנו מכיוון שהאמנו באמונה שלמה שהכל יהיה בסדר והקדוש ברוך הוא יסדר את הכל!".

אנו מודים לקדוש ברוך הוא על הכל.

הזוית האישית

ראובן ישועה: היה לי מאוד כיף לדבר עם סבתא שלי יותר מבדרך כלל.