מאגר סיפורי מורשת

שלום שמי רחל אזולאי ואני רוצה לספר לכם את סיפור חיי.

נולדתי בשנת 1951 להוריי לונה ושלמה רואס. בשנות ילדותי גרתי עם הוריי בספרד בעיר מליג'ה. שם גדלתי כבת יחידה להוריי. בתקופה שהתגוררנו בספרד הגויים התייחסו אלינו בעוינות. סבלנו מהם קשות והרגשנו את השנאה שהם הפגינו כלפינו. עד שלא יכולנו עוד לשאת את הסבל. למרות שלשנאה זאת לא הייתה כל סיבה מוצדקת, אלא רק בגלל היותנו יהודים.

העלייה לארץ ישראל

בשנת 1961 החליטו הוריי שהגיע הזמן שעלינו לעזוב את ספרד. זה זמן רב שהשתוקקנו מאוד לעלות לארץ ישראל. אולם העלייה לארץ נדחתה מידי פעם, כי היא הייתה  עבורנו מורכבת ויקרה, היינו צריכים להפליג באוניה ולהיטלטל בדרכים דרך ארצות רבות, ולכן התוכנית לא יצאה לדרך.

והנה ה' זימן לנו  הזדמנות מיוחדת ויחידה. לפתע שמענו שטיסות החלו לצאת מספרד ישירות לארץ ישראל, ולנו כעולים חדשים הוצעה טיסה חינם! כמובן שניצלנו את ההזדמנות.בהתרגשות רבה עלינו למטוס, אני זוכרת שבמהלך כל הטיסה הגויים שהיו במטוס לעגו לנו והיחס שלהם כלפינו היה לא נעים. בתחילה זה הציק לנו, אבל אנחנו בחרנו להתעלם, היינו מרוגשים ובכיליון עיניים חיכינו לנחיתה בישראל.

לפתע הטייס הכריז שהגענו, עכשיו נוחתים……נחתנו….יצאנו מהמטוס במהירות ובזריזות ונישקנו את האדמה בהתרגשות רבה. לאחר ההתרגשות פתאום היה קצת קשה ומוזר. להגיע לארץ חדשה שאתה לא היית בה אף פעם. מונית הגיעה כדי לאסוף אותנו לביתנו החדש. העמסנו הכול על המונית ויצאנו לדרך….הדרך הייתה קצת ארוכה, אבל בסיום הנסיעה המונית נעצרה והביאה אותנו לקריית עדה.

כשירדנו מהמונית הוצאנו את המזוודות, ולפתע גילינו שהמזוודה הגדולה איננה. שיערנו שהנהג גנב אותה, בתוכה היו כל החפצים היקרים שלנו מספרד. אמי חשה כאב וצערה היה גדול מאוד…אך לצערנו כבר לא היה לנו מה לעשות, לכן פנינו הביתה ללא המזוודה…. למחרת הוריי שלחו אותי, ללמוד בבית ספר לא דתי, שם היה לי לא טוב כי כל הילדים בבית הספר צחקו ולעגו לי, הם קראו לי "ספניולית", שפת הלאדינו.

 המעבר לטבריה

אחרי ימים לא רבים הגיע הדוד שלי אלינו והציע להוריי לעבור לגור בטבריה, כיוון שהמקום שאנו גרים עכשיו לא מתאים לנו. ולבסוף הוא הצליח לשכנע אותם ועברנו לטבריה. בטבריה נכנסתי ללמוד בבית ספר דתי. האווירה הייתה שונה וטובה הרבה יותר.

בהיותי בת אחת עשרה אמי נפטרה. מקום קבורתה בטבריה. בצער רב נשארנו רק שנינו אני ואבי. כשגדלתי והגעתי לגיל תיכון לא המשכתי ללמוד. הלכתי לנקות בבתים אחרים וכך הרווחתי כסף. בגיל 19 נישאתי ליוסף שלום אזולאי ונולדו לנו ארבעה ילדים.

אבי ב"ה האריך ימים וזכה לראות חלק מנכדיי. עד שיום אחד הודיעו לי מבית האבות שבו שהה אבי, שהוא אושפז בבית החולים. אני דאגתי מאוד ונכנסתי לחרדות, מיד רצתי לראות מה שלומו, אך לדאבוני, אחרי זמן קצר אבי ניפטר.

התנחמתי שהפעם לא נשארתי לבד, יש לי משפחה ב"ה מקסימה ומסורה. היום יש לי הרבה נכדים, ובעזרת ה' אני אף פעם לא אשאר לבד.

הזוית האישית

הנה השנה אני משתתפת בתכנית הקשר הרב דורי יחד עם הנכדה שלי תמר עמוס. לא נשארתי לבד, יש לי משפחה ב"ה מקסימה ומסורה. היום יש לי הרבה נכדים ובעזרת ה' אני אף פעם לא אשאר לבד.