מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

הילדות של סבתא רחל

סבתא רחל עם לי הנכדה
סבתא רחל והנכדה לי
גלגולו של חפץ מכתש ועלי - 100 שנים במשפחה

שמי רחל, אני משתתפת בתכנית הקשר הרב דורי. הוריי, אריה ואיטה, הנם ניצולי שואה. לאחר סיום המלחמה הם הועברו לגרמניה, למחנה ההחלמה בברגן בלזן, שם הכירו והתאהבו. אליעזר, אחי הגדול, נולד שם. בשנת 1947 הורי עלו לארץ ישראל. מיד עם הגיעם לארץ גויס אבי אריה לצבא, ואמי איטה שוכנה בבית עולים – מעין מחנה פליטים שנקרא "שבות עם ומשם". לאחר תקופה קצרה עברנו להתגורר בנתניה. אני  הבת השנייה (אחרי אחי הבכור אליעזר) ולאחריי נולדו חיים וגרשון.

בבית דיברנו רק יידיש, שזו הייתה השפה של היהודים באירופה. הוריי לא הסכימו לדבר רומנית, גרמנית או הונגרית (השפות אותן דיברו מהבית)  בגלל סבלם וזיכרונותיהם הקשים מהשואה. הוריי לא הלכו לאולפנים ללמוד עברית, אלא למדו לדבר עברית משיחות עם ילדיהם. בשנת 1952 קרא ראש הממשלה, דוד בן גוריון לתושבי ישראל לצאת לחבל לכיש ליישב את הדרום. הססמה הייתה: "מן העיר אל הכפר" . הוריי החליטו להישמע לקריאה, עברו דרומה והקימו את מושב סגולה. בשנתיים הראשונות התגוררנו בבדון, זהו בית העשוי מבד ברזנט, בלי תנאים סניטרים ובלי מטבח מסודר. לאחר השנתיים הללו התחלנו לבנות בית: שני חדרים קטנים ומטבח, וחיינו היו מאושרים. היה לנו משק חקלאי, שדות ירוקים עם חיטה ושעורה ומשק חי. הייתה לנו סוסה אהובה בשם "לולה" וכלב חמוד שנקרא "תרמוס". באותה התקופה, עזרנו מאוד להורים שלנו בעבודתם, במיוחד בזמנים בהם אבי, אריה, יצא למילואים להילחם במלחמת סיני ובשמירה מפני הפדאיונים (קבוצות טרור ומחבלים שהופעלו על ידי מדינות ערב).

בבית הספר אליו הלכנו אחי ואני, למדו מעט מאוד תלמידים, והמורים שלימדו (שהיו בעיקר גברים) היו חיילים בשרות חובה. בכיתה אחת למדו תלמידים מכמה גילאים וחילקו אותם לטורים, כך שבכל טור למדו תלמידים מכיתה שונה (טור של תלמידי א', טור של תלמידי ב' וכך עד כיתה ד'), וכל טור למד שיעור בנושא אחר. בכל הכיתה למדו 14 תלמידים בלבד. בהמשך חזרנו להתגורר בנתניה, שם הכרתי את בעלי דוד, נישאנו  ונולדו לנו שלוש בנות: הדס, עדי וחן. הוריי אהבו מאוד את המדינה ואת עבודת האדמה, והם העבירו את האהבה הזאת גם לאחי ולי. אהבה זאת קיימת במשפחתי עד היום.

גלגולו של חפץ

הכלי שבתמונה נקרא 'מכתש ועלי' והוא עובר אצלנו במשפחה בדורות כמעט 100 שנה. הכלי הזה מאד חשוב למשפחתי בגלל שהוא הדבר היחיד שנשאר מסבתי ז"ל. סבתי קיבלה את המכתש ועלי מאביה כמה שנים אחרי שאמה נהרגה בתאונת דרכים, ואמה קבלה אותו מאמה שהיא בעצם סבתי.

לפני שהמשפחה של סבתי הייתה צריכה לפנות את הבית בגלל המלחמה, אבי קבר את הכלי באדמה כדי שהגרמנים לא יקחו אותו, וכדי שאם הם יחזרו הביתה הם יוציאו אותו. בסוף המלחמה השכן של הוריי מצא אותו במקרה והחזיר להם אותו לפני שעלו לארץ. בגלל שהכלי הזה מאד חשוב לנו אנחנו לא משתמשים בו, כדי שהוא לא ישחק וייהרס, והוא שמור בארון זכוכית מיוחד בביתי.

מכתש ועלי שעובר בין דורות המשפחה מזה 100 שנים

תמונה 1

הזוית האישית

סבתא רחל: מאד נהניתי מהתכנית והיה מרגש ומהנה להיפגש עם הנכדה ולהעלות זיכרונות.

הנכדה לי: היה לי כיף ומעניין עם סבתא.

מילון

עלִי ומכתש
עלִי ומכתש הם כלים המשמשים לטחינה, כתישה או מעיכה וערבוב של אבקות ומשחות. העלי הוא מוט כבד שצורתו מעין אלה, והמכתש הוא כלי קיבול שצורתו מזכירה קערה. באופן מסורתי, כלים אלו עשויים עץ קשיח, שיש, חומר, או נחושת. אופן השימוש בכלים הוא הנחת החומר המועד לכתישה במכתש והכאתו באמצעות העלי. (ויקיפדיה)

מן העיר אל הכפר
מן העיר אל הכפר הייתה תנועה שהוקמה בראשית שנות החמישים של המאה ה-20 על ידי ראש הממשלה דאז דוד בן-גוריון, כדי "לעורר פעולות הסברה לעידוד מעבר של תושבים ותיקים מיישובים עירוניים אל ההתיישבות החקלאית". התנועה פעלה במסגרת תנועת המושבים והובילה בתוך שנתיים לקליטת כ-800 משפחות חדשות במושבים קיימים ולהקמת עשרה מושבים חדשים בהם התיישבו עוד כ-800 משפחות. (ויקיפדיה)

ציטוטים

”היה לנו משק חקלאי, שדות ירוקים עם חיטה ושעורה ומשק חי, הייתה לנו סוסה אהובה בשם "לולה" וכלב חמוד שנקרא "תרמוס"“

הקשר הרב דורי