מאגר סיפורי מורשת

שמי רותי, נולדתי במרוקו בעיר "מוגדור" בשנת 1959. אני זוכרת טוב מאוד את הבית שלנו. בית יפה עם שתי קומות, בית גדול מאוד עם הרבה חדרים ולכל חדר הייתה מרפסת שצופה לרחוב הראשי וממול הבית היה מסגד שהיה מעיר אותנו כל בוקר. בקומת הגג של הבית שלנו, היינו תמיד חוגגים את כל החגים.

בבית דברנו במרוקאית וצרפתית. למדתי בביה"ס "אליאנס", שהיה ממוקם מול הים, ושם דברנו בצרפתית. למדנו אנגלית, ערבית וצרפתית. ידעתי לקרוא ולכתוב בשלושת השפות. הייתה לנו תלבושת אחידה, חצאית, חולצה מכופתרת ועניבה.  אסור היה לנו ללבוש מכנסיים לביה"ס. רק בארץ ראינו שהבנות לובשות מכנסיים. היה לנו כבוד גדול למורים, כל מורה שנכנס לכיתה, היינו מיד עומדים ורק אחרי שהיה מאשר לנו, היינו יושבים. מי שלא היה עומד, או שהיה עושה בעיות או מתחצף, המורה היה מטיח את הסרגל על קצות האצבעות שלו. היינו ילדים טובים. ידענו מה יהיה העונש שלנו אם לא היינו מתנהגים לפי הכללים והחוקים. בביה"ס למדנו יחד נוצרים, מוסלמים ויהודים, אז לא למדנו עברית. רק ליהודים בכל יום אחרי שעות ביה"ס, היינו לומדים "תלמוד תורה" שזה לקרוא, לכתוב ולדבר בעברית. בדיעבד, זה מה שעזר לי ולאחים שלי כשעלינו לארץ ישראל. יכולנו להבין קצת עברית. בגלל שהערבים ידעו שאנחנו היהודים הולכים ללמוד עברית בתלמוד תורה, הם היו מחכים לנו בצדי הדרך והיו זורקים עלינו אבנים או שהיו מרביצים לנו. אבל היה חשוב לנו ללמוד עברית ולשמור על הזהות שלנו אז היינו הולכים בקבוצה ולא לבד.

מנהגים ומאכלים מיוחדים, היו לנו הרבה מנהגים מיוחדים במרוקו. מלך מרוקו אהב מאוד את היהודים, עזר להם לפתוח עסקים כי היהודים היו מצליחים והכניסו הרבה כסף למדינה. פעם בשנה, הוא היה יוצא לרחובות על כרכרה מקושטת וכל היהודים היו יוצאים לרחובות כדי להריע למלך. לכבוד היום הזה, אמא שלי הייתה תופרת לכולנו את הבגדים הכי יפים. גם בחגים, לקראת כל חג, במיוחד ראש השנה ופסח, אמא שלי הייתה תופרת לנו שמלות מיוחדות ויפיפיות.

אני זוכרת שהיינו ממש מחכים לחגים כי אז אמא שלי הייתה מכינה לנו את המאכלים המיוחדים שהיו הכי טעימים כמו: קוסקוס עשיר עם כל הירקות ותוספת מיוחדת של בצל מטוגן וגרגירי חומוס שהייתה שופכת מעל. ורק בראש השנה, כדי שתהיה שנה מתוקה, הייתה מכינה קוסקוס מתוק שהיה מקושט עם אגוזים, שקדים, צימוקים וקינמון מעל. בהכנות לקראת חג פסח, היה תבשיל בשר כבש עם טְרְפָש (פטריות כמהין). אני זוכרת את אמא שלי משרה את הפטריות במים ומנקה אותן היטב עם סקוטצ' כי הן היו מלאות בחול. הייתה מכינה תבשיל של פרוסות לשון ברוטב פטריות ובצל ותבשיל של מוח חריף עם הרבה גרגירי חומוס. היינו מחכים לחגים כי אז את כל המאכלים, אמא שלי הייתה מבשלת בתוך טָאגִ'ין בבור מתחת לאדמה, כלי חרס עם תחתית עבה שהיה מותאם לבישול בטמפרטורה גבוהה. היה לה טָאגִ'ין לכל מאכל לפי הגודל והכמות.

היה מרק מיוחד שאמא שלי הייתה מכינה בחורף. מרק לְחְשוּ, זה מרק סולת עם הרבה שום ופטרוזיליה.

היו גם קינוחים מאוד מיוחדים לחגים ולאירוח. בחגים ובעיקר בחגיגות המימונה, ביום האחרון של חג הפסח, בו מוציאים חזרה את כל החמץ, אמא שלי ואמא שלה סבתא רבתא שלי, היו מכינות קינוחים כדי שתהיה ברכה לתחילת השנה החדשה לאחר חג הפסח, בחודש ניסן.

בחודש אדר, חג פורים, אמא שלי וסבתא רבתא שלי, היו מכינות בְרְקוֹקְש. זה קוסקוס עבה שהינו אוכלים אותו עם חמאה וחלב.

שירים מיוחדים שזכורים מהילדות, היה שיר ילדים צרפתי מפורסם שאמא שלי הייתה שרה לי ולכל האחיות והאחים שלי, ואני הייתי שרה אותו לאמא שלך ולכל הילדים לפני השינה ותוך כדי הייתי מנענעת את העריסה. אורלי, אמא שלי, ששומעת את הריאיון מהנהנת ושרה אותו. לשיר קוראים בעברית "פרר ז'אק" (בצרפתית Frère Jacques ) בישראל תורגם כ "אחינו יעקב". חלק מפורסם מהשיר כפי שכתוב בצרפתית:

Frère Jacques, frère Jacques, Dormez-vous ? Dormez-vous ? Sonnez les matines! Sonnez les matines! Ding, dang, dong. Ding, dang, dong.

בתרגום חופשי לעברית: האח יעקב, האח יעקב האם אתה ישן? האם אתה ישן? צלצלו בפעמוני הבוקר! צלצלו בפעמוני הבוקר! דינג-דנג-דונג. דינג-דנג-דונג.

העלייה ארצה והקשיים שחווינו, כולנו נולדנו במרוקו בעיר "מוגדור". אנחנו בסך הכל 8 אחים ואחיות. בשנת 1972 אחותי הגדולה סילביה עלתה לבד בעליית הנוער ומיד התחילה ללמוד בסמינר למורות בירושלים ואחרי שנה בשנת 1973 עלינו כולנו לארץ. הייתי בת 14. במרוקו קראו לי ריטה ובישראל כדי שיהיה לי שם ישראלי וקליל יותר, קראו לי רותי וככה כולם מכירים אותי, אבל עד היום, אמא שלי, האחים והאחיות שלי והמשפחה המורחבת קוראים לי ריטה. למדתי את כל ביה"ס היסודי במרוקו וכשהגעתי לישראל שבצו אותי במקיף ג' ישר לכיתה ט' יחד עם אחי מוריס, עד כיתה יב'. הקושי הכי גדול בעלייה היה בלימודים. המורים דברו עברית במהירות ולא הבנתי כלום, היינו צריכים להספיק לכתוב מהלוח ולא תמיד הספקנו אז הייתי כותבת חלק בעברית וחלק בצרפתית כדי להספיק. הציונים שלי לא היו טובים בכלל, כי לא הבנו טוב. ידעתי קצת עברית ממה שלמדנו במרוקו, אבל לא מספיק כדי להבין את החומר שלמדו ואז נתנו לנו שעות עולים אחרי יום הלימודים. כל יום אחרי יום הלימודים היינו נשארים ללמוד עברית וככה התקדמנו.

סיפור מצחיק שאבא שלי תמיד היה מזכיר לנו. הרי אבא שלי לא ידע עברית. הוא היה מדבר אתנו רק במרוקאית ובצרפתית. יום אחד אמא שלי שלחה את אבא שלי לאספת הורים במקיף. כל המפגש המורה מדברת והוא עונה לה "ווָאָחָה" ("כן" במרוקאית), היה מהנהן בראש ואומר לה בעברית את המילה היחידה שידע "כן". כשחזר הביתה, שאלתי אותו: "אבא מה אמרה המורה?" אבא שלי ענה: "בִנְתִי מָן עָרְף…ווָאלֹו…" (בתי, אני לא יודע, לא הבנתי כלום). ואז היו צוחקים על זה.

העלייה לארץ ישראל הייתה לא פשוטה, הייתה קשה. מטוס הטיס אותנו ממרוקו לצרפת, היינו שלושה חודשים בצרפת, במחנה של כל היהודים שבאו מכל מיני מדינות, ושם היה בי"ס שלמדנו בו כל יום. מצרפת הפלגנו באנייה לארץ ישראל. הגענו לעיר חיפה ומשם העבירו אותו לבית בקריית שמונה. עלינו במקביל למלחמת יום הכיפורים ולא הבנו שהגענו לתוך מלחמה. כולם היו מבוהלים. ואז לא הייתה אזעקה כמו היום, היה איש הג"א (הגנה אזרחית), שעבר בין הרחובות והיה כורז עם מגפון: "כבו את האורות, רוצו למקלטים". אז לא היו ממ"דים כמו היום, שכמעט לכל בית יש ממ"ד, אז היו מקלטים ציבוריים וכולם היו רצים אליהם. לא היינו יוצאים משם עד שהיו מדליקים את האורות. כשהגענו לקריית שמונה היו הרבה קטיושות ואני זוכרת את אבא שלי שנבהל מאוד מזה, הלך מהר לסוכנות שקבלה אותנו והעבירו אותנו לב"ש. בב"ש קבלנו דירה בבניין אבל אבא שלי לא היה מרוצה כי האחים שלי מישל וחיים היו רבים והשכנים היו מתלוננים (במרוקו היה לנו בית ענק ופה קבלנו דירה שלא הספיקה לכולנו). ואז אבא שלי הלך שוב לסוכנות והעבירו אותנו לבית קרקע ענק עם הרבה חדרים, גינה גדולה ואני זוכרת שההורים שלי התלהבו מאוד. אמא שלי הפכה את הבית הזה לארמון מהמם שכל החברים והחברות שלנו היו אוהבים להיות אצלנו.

חוץ מהמלחמה שמאוד פחדנו, היו לי עוד קשיים בעלייה. העלייה בשבילי הייתה בעצם להיפרד מהילדות כי עזבתי את הבית שלי במרוקו, בית שמאוד אהבתי, עזבתי את החברות שלי והיו לי הרבה חברות. גם השכנות שלי היו חברות שלי כי אחרי הלימודים היינו משחקות יחד. אפילו התגעגעתי לחנויות שאמא שלי הייתה שולחת אותי לקנות לה מצרכים לבישולים ולאפייה.

ספרתי לך שהערבים היו מציקים ומרביצים לנו, זורקים עלינו אבנים ומתנכלים לנו כי היינו יהודים והלכנו ללמוד עברית בתלמוד תורה, אז יום אחד, אמא שלי שלחה אותי לקנות לה שמן מהמכולת ליד הבית. היה ילד ערבי אחד שעקב אחרי, ראה שקבלתי עודף מהמוכר ובדרך חזרה הביתה, הוא תפס אותי והרביץ לי כדי שאתן לו את הכסף שנשאר לי. אז לכסף שלנו במרוקו קראו "דירהאם", את העודף שהיה נשאר הייתי שומרת בקופת חיסכון שהייתה לי ומרוב שהיה לי כל כך חשוב העודף, חטפתי מכות ורק שלא לתת לו את הכסף. השכנים שלי שראו את זה מהר קראו לאמא שלי והבריחו אותו ממני. אני זוכרת שאמא שלי התחילה לצחוק בלי הפסקה ואמרה לי: "מה לא "שחררת" לו את הכסף? הסכמת לקבל מכות, רק שלא ייקח לך את הכסף".

הזוית האישית

עדי: אני הבנתי כמה קשה הייתה העלייה והתחברתי יותר לסבתא שלי וגיליתי איך היא למדה לבשל.