מאגר סיפורי מורשת

שנות ילדות שמי רות הרפז, נולדתי בשנת 1949 במושבה (של אז) פתח-תקווה. משפחתי משפחת גולדנברג הייתה בת 5 נפשות. הייתי הבת האמצעית במשפחה.

תמונות ילדות

פתח-תקווה קצת היסטוריה, המושבה הראשונה שהוקמה בשנת 1878, בארץ-ישראל בסיוע הברון רוטשילד. המייסדים הראשונים קנו את אדמותיה מהערבים שישבו במקום, בכפר אום-לבס. נמצאת ליד מקורות הירקון. הקשיים בפתח – תקווה בשנותיה הראשונות ביצות רבות היו במקום. הביצות גרמו למחלת הקדחת ורבים מהתושבים מתו מהמחלה. למתיישבים הראשונים לא היה ניסיון בעבודת האדמה. השכנים הערבים התנכלו למתיישבים היהודים. המייסדים הראשונים המייסדים הראשונים הגיעו מירושלים רכובים על סוס. היה להם חזון גדול ותקווה להקים במקום מושבה חקלאית שבעקבותיה תקומנה מושבות נוספות בארץ-ישראל. יואל משה סלומון, זרח ברנט, יהושע שטמפפר , מאיר דוד גוטמן , יהודה ראב ואיתם בא הדוקטור מזראקי.

בית – ילדותי גרתי בבית דו-קומתי עם בני-משפחתי. אבי אהרון גולדנברג בנה את הבית במו-ידיו בשנת 1930. הבית היה יפה ומטופח, מוקף בחצר גדולה הנטועה בעצי-פרי רבים, פרחים, צמחי וערוגת-ירק. מסביבו חולות ופרדסים, דרך לא סלולה ואווירה מיוחדת במינה. 

סבא אהרון – אבי, סבא רבא, אהרון גולדנברג ז"ל (1914-1972) אבי נולד בקישינב שברוסיה. התייתם מאביו כשהיה בן שנתיים. עלה לארץ-ישראל בשנת 1930 עם "החלוץ".

שנים ראשונות בארץ אבי הגיע לפתח-תקווה כשהייתה רק מלאה חולות ופרדסים ובתים מועטים. עבד בכל עבודה שהוצעה לו, בפרדסים ובבנייה – מתוך אהבת הארץ והרצון לקחת חלק פעיל בבנייתה והתפתחותה.

סיפור מרגש מספר שנים לאחר העלייה, נסע אבי לעבוד באריתריאה. כשחזר הביא איתו גור אריה בן חודש ימים הוא קרא לו בשם יהודה פיפי. באחד הימים כשחזר לביתו, מצא תוהו ובוהו בבית. כל החלל כוסה בנוצות של שמיכות פוך. אבי מסר את האריה לגן החיות התנ"כי בירושלים. אבי היה ברוך – כישרונות, שלט בשבע שפות על בוריין. אהב לקרוא, לצייר, לפסל וכתיבתו הייתה רהוטה ומסוגננת. הצטיין במתמטיקה והייתה לו ספרייה גדולה בספרות אנגלית. תכונותיו האישיות אהבת – אדם, עזרה לזולת, שאיפה למצוינות, חבר נאמן, איש משפחה למופת, איש עבודה וספר.

אמי, סבתא רבתא, פנינה גולדנברג ז"ל (1923-2006) נולדה בחברון, בת למשפחה דתית, שומרת מצוות. אביה היה רב גדול ומלומד בתורה. היתה הבת השנייה מבין ארבעה ילדים.

פרעות תרפ"ט בחברון חיו יהודים וערבים בשכנות טובה, במשך שנים. בשנת תרפ"ט 1929, בבוקרו של יום שבת התנפלו הערבים על בתי – היהודים כשבידיהם סכינים, גרזנים ושאר כלי-משחית והחלו להרוג ביהודים. רבים מבני – משפחתה של אמי נהרגו ונפצעו.

מעשה גבורה אמי לקחה את אחותה הקטנה והתחבאה איתה במשך חמישה ימים בבור המזון שהיה בחצר הבית. הן לא אכלו ולא שתו וכילדה קטנה היא הבינה שפשוט עליהן לשתוק. כאשר נשמע הכרוז שהודיע שהיהודים יכולים לצאת ממקום מחבואם, הן יצאו ובכך הצילה אמי את חייה ואת חיי אחותה. אמי עברה להתגורר בירושלים. למדה בבית-המדרש למורות למלאכת-יד. במהלך כל שנותיה כל בני – המשפחה נהנו מכישרונה בתפירה, סריגה ורקמה.

חתונה אמי ואבי התחתנו, בנו ביתם בפתח-תקווה והשתקעו במקום עד יומם האחרון. זיכרונות משנות ילדות החלבן מוישה החלבן ישב על עגלה קטנה רתומה לחמור, הנושאת כדי חלב, ישר מן הפרה. היתה לו רפת קטנה עם פרות והוא עבר כל בוקר מבית לבית ומכר חלב לתושבים. כשהגיע לפתח ביתנו אימי מסרה לידו כלי-קיבול לחלב והוא מילאו בחלב טרי.

אימרה הזכורה לי… כשנולד ילד במשפחה והוא לא היה דומה להוריו אמרו להורים: "הוא בטח דומה לחלבן".

יום כביסה יום שלישי היה יום כביסה. עבודה קשה שהחלה משעות הבוקר המוקדמות. אמי הרתיחה מים בדוד גדול על גבי פרימוס. הכבסים הוכנסו למים הרותחים ועורבבו במקל גדול.לאחר כמה שעות הוציאה את הכבסים, שטפה במים קרים, סחטה ותלתה. כל הפעולות נעשו ביד כי לא היתה מכונת-כביסה. ימי חורף בחורף נקוו שלוליות גדולות ועמוקות בכל פינה. נעלנו מגפי גומי שחורים וכבדים וטבלנו בשלוליות. נהגנו "להתגנב" מאחורי עגלה עם סוס שהרוכב בה הוביל פרי-הדר. קפצנו עליה והגענו כמעט עד לבית-הספר. בכל יום שישי הלכנו לפרדס הסמוך לביתנו, קטפנו ומילאנו שקי תפוזים, קלמנטינות ואשכוליות.

תודות

 סבתא רותי, יקרה! ניתנה לי הזדמנות מיוחדת ללמוד ולהכיר את ההיסטוריה של משפחתנו. השעות בהן עבדנו יחד, היו מהנות מאוד ומלווות בהתרגשות רבה, בהעשרת-ידע ובשמחה. אני בטוחה כי אעביר בעתיד את המורשת המשפחתית שנחשפתי אליה, גם לילדיי. הסיפורים המיוחדים מהעבר ילוו אותי, תמיד! תודה לך סבתא, על המאמץ הרב שהשקעת, על הרצון והנכונות לשתף אותי בציוני דרך חשובים מהעבר. באהבה, טל אנקונינה, נכדתך.

טל נכדתי האהובה! נהניתי מאוד לשתפך במהלך העבודה, בחוויות ובסיפורים אישיים מרגשים מחיי ומחיי בני-משפחתי. העבודה המשותפת אפשרה לנו שעות של כיף ביחד, התפרקות על זיכרונות מהעבר, ריגושים והנאה. אני מודה לך על הסבלנות, הרצון לדעת עוד ועוד, ההקשבה וגילוי-עניין במורשת המשפחתית. תודה שלימדת אותי את הבסיס בעבודה על המחשב, שיהווה תמריץ ותנופה עבורי, בהמשך! אוהבת, סבתא רותי

תשע"ו 2016