מאגר סיפורי מורשת

שמי הרשמי הוא רות תמיר, ואני נקראת בדרך כלל רותי. שם נעורי היה גלעדי (אבי, סבא דוד, שינה את שמו בצעירותו מגולדה לגלעדי). הורי – רחל ורלינסקי, ילידת ישראל, ודוד, שעלה לישראל מפולין בגיל שנה. שם אחי הבכור הוא אבנר. אבי הגיע מבית דתי, וכשבגר יצא בשאלה. הוריה של אמי חזרו בשאלה טרם עלייתם ארצה בשנת 1921. בביתנו אורח החיים היה חילוני אולם הקפדנו לציין את כל חגי ישראל. נולדתי בhuo ג' חשון,  12.10.53, כבת צעירה להורי.

אני מנגנת

גדלתי ברמת גן, ברחוב בן גוריון (מודיעין). החיים בישראל בתקופת ילדותי, שנים ספורות לאחר הקמת המדינה, היו צנועים למדי. גרנו בדירת שני חדרים, הסלון שימש גם כחדר שינה (בכל ערב סבא פתח ספה למיטה ובבקר החדר הפך שוב לסלון). החדר השני שימש לנו, הילדים. מכוניות פרטיות היו לבודדים ואנחנו התבססנו על תחבורה ציבורית. הקניות נערכו במכולות שכונתיות ובחנויות רחוב והמבחר היה מצומצם. לא היו מסכים (הטלוויזיה הממלכתית החלה את שידוריה כשהייתי בת 14) , וגם לטלפון קווי צריך היה להמתין שנים.

למרות הצמצום שבו חיינו זכורה לי הילדות כתקופה מאושרת. זכיתי להרבה אהבה, המשפחה המורחבת מצד אבי הייתה קרובה, יחסי השכנות היו טובים, בילינו הרבה בחוץ עם חברים וגם בבית הייתי עסוקה, בעיקר ב"טיפול" בבובות. בחצר של סבתי טיפחתי ערוגות פרחים. לא הרגשתי מחסור.

בילדותי

בגיל 9 התחלתי לנגן בפסנתר, והתמדתי בנגינה כעשר שנים. הפסנתר שקבלתי כילדה מלווה אותי עד היום. הייתי חברה בתנועת הנוער "הצופים", ונהניתי לקחת חלק בפעולות, המחנות והטיולים. עם תום לימודי בבית הספר היסודי "יהלום" ברמת גן עברנו להתגורר בגבעתיים, שם למדתי בתיכון ע"ש דוד קלעי וסיימתי במגמה ביולוגית. מערכת היחסים בין תלמידים למורים, באותם הימים, הייתה רשמית ונוקשה ואף חוייבנו בתלבושת אחידה שמרנית שאסור היה לחרוג ממנה.

השירות הצבאי

בצבא שירתי כחובשת בחטיבת שיריון. בחלק מהזמן שהינו לא רחוק מתעלת סואץ, ומדי פעם נהגתי להצטרף אל הרופא החטיבתי בסיוריו במעוזים לאורך התעלה. את סבא פגשתי זמן קצר לאחר הגעתי לבסיס. הוא היה קצין צעיר ואני חיילת חדשה ומבוישת. כשהוצגתי בפניו זכר לדקלם (משום מה) את המספר האישי שלי, והשאר היסטוריה…

מיד לאחר שחרורי מהצבא פרצה מלחמת יום כיפור , והחטיבה בה שירתי ספגה אבדות כבדות. היו אלה ימים קשים במיוחד.

לימודים גבוהים וחיי משפחה

עם סיום המלחמה התחלתי ללמוד פיזיותרפיה בבית החולים "אסף הרופא". סיימתי את הלימודים בשנת 1976 והוסמכתי כפיזיותרפיסטית. שנים אחר כך, כשהמקצוע הפך לאקדמי וכבר הייתי אימא לילדים, השלמתי את הלימודים באוניברסיטת תל אביב לתארים ראשון ושני.

כצעירים בשנות השבעים נהגנו לארגן מסיבות ריקודים בבתים, נהנינו ממוסיקת דיסקו, החיפושיות והגשש החיוור. לצד בילויים אלה נמשכתי תמיד למוסיקה קלאסית, בעיקר קולית ונהגתי לבקר בקונצרטים.

בחתונתי

סבא שמעון ואני נישאנו בשנת 1975 והתחלנו את חיינו המשותפים בבאר שבע, שם סבא למד באוניברסיטה. בהמשך נדדנו למרכז, ולפני כ 30 שנה רכשנו משק במושב עין ורד, בו אנו חיים עד היום, מאושרים מהשקט והקרבה לטבע.

בעלי ואני

אנו הורים לשלושה (נדב, אבא של מיקה, יותם וענת) וסבים לשמונה נכדים. מיקה היא נכדתנו הבכורה. לידתה זיכתה אותנו  בתואר המרגש של סבים, והיא נהנית עד היום מזכות ראשונים.

אני סבתא צעירה

חפץ משפחתי אהוב

סבתא רחל, אימא של סבתא רותי, עסקה שנים בקדרות. עבודותיה הופיעו בתערוכות (כמו בתמונה המצורפת) והיא העבירה חוגים בתחום. סבתא רחל "נקשרה" מאוד ליצירות ולכן מעולם לא מכרה אותן. גם היום, אחרי שנפטרה, רובן נמצאות בביתה ואצל בני משפחה..

בחרתי להראות מעט מעבודותיה שאהבתי במיוחד. התרשמתי מהדיוק מהציור הקפדני והתאמת הצבעים.

הזוית האישית

מיקה: במסגרת תכנית הקשר הרב דורי, בחרתי לראיין את סבתי מצד אבי. ניהלנו הרבה שיחות, במהלכן למדתי על חייה כילדה וכבוגרת. נחשפתי לאווירת החיים בארץ משנות החמישים ואילך, לחיי המשפחה של אבי ולעולמה של סבתי. נהניתי מאוד מהתכנית המשותפת עם סבתא. למדתי המון עליה ועל סיפור חייה. התרשמתי מהסיור שערכנו יחד ברמת גן וגבעתיים שם גדלה עד נישואיה. השעות שבילינו היו עבורי זמן איכות שייזכר עוד שנים רבות.

סבתא: התכנית שחווינו יחד הייתה עבורי מסע אל עברי וזמן איכות עם מיקה. התרגשתי מההתעניינות הרבה שמיקה גילתה, הסקרנות שלה לשמוע על ימים אחרים והמעורבות שלה. במקביל עברתי מסע עם עצמי, שבו נדדתי אל ילדותי ובגרותי. במהלכו הגעתי למספר תובנות שאני רוצה לשתף בהן את מיקה: 1. "אושר הוא לא בהכרח שפע": כפי שסיפרתי, גדלתי בשנות החמישים של המאה הקודמת, תקופה שבה החיים היו פשוטים וצנועים. למרות זאת ילדותי זכורה לי כמאושרת. מכאן, שניתן להיות מאושר גם ללא מרדף אחרי החומר. 2. יש חשיבות גדולה להחלטות שאדם מקבל במהלך חייו, כמו בחירת מקצוע, בחירת בן זוג ובחירת מקום מגורים. דוגמא לכך הוא המעבר של בעלי ושלי מהעיר למושב לפני שנים, שתורמת עד היום לאיכות החיים שלנו ושל המשפחה כולה. 3. קצת מזל לא יזיק…

אני מאחלת למיקה בכל ליבי , שלצד התובנות האלה תהיה ברת מזל!!!