מאגר סיפורי מורשת

בס"ד

שמי רוזה, עליתי מקזבלנקה שבמרוקו בשנת 1957 כאשר הייתי בת שנה וחצי.

עליתי עם אמי דודי ובנותיו לישראל.

אבי נשאר במרוקו, לא רצה לעלות לארץ. אותו אני לא מכירה, ולא ידוע לי עליו דבר, עד היום. עד היום אני מרגישה שמשהו חסר, אבל הנסיונות שעשינו לא צלחו ולא הצלחנו לאתר את אבי במהלך השנים.

הגענו לנמל בחיפה, משם העבירו אותנו במשאיות למעברת קסטינה שם גרנו בפחונים.

אני זוכרת מספורים שספרו לי (כי הייתי מאד קטנה), מילדותי, שבפחונים לא היו מקלחות, שירותים, חשמל ומים …

היינו משתמשים בנרות, ופתיליות לצרכי תאורה ובישול. מים היינו צורכים מצינור שהיה משמש את כל השכנים.

שיחקנו עם החברים 5 אבנים, דג מלוח, קפיצת חבל. לא היו לי צעצועים, לא מחשב, לא פלאפון אבל הייתה לי חמימות ושימחת חיים. הסתפקתי במועט והיינו מאד שמחים, גם כשחקנו במשחקים שהמצאנו וגם בצעצועים שייצרנו בעצמנו מגרוטאות שמצאנו.

בפחונים היינו כמו משפחה אחת גדולה. נהגנו לקיים יחד, במשותף, את השמחות והארועים המשפחתיים ולחוג יחד את החגים. אנחנו הילדים שיחקנו יחד ודאגנו אחד לשני.

לאחר כמה שנים בנו צריפים, עברנו לצריפים ושם היה לנו חשמל ומים זאת היה חוויה בלתי נשכחת.

למדתי בבית הספר האחים, בו לומדים גם נכדי, עד כיתה ח'.

נאלצתי לעזוב את הלימודים על מנת לעזור לפרנסת המשפחה. עבדתי במפעל העורות פילציה.

בגיל 17 התחתנתי עם חיים, לאחר כשנתיים נולד הבן הבכור יניב, אורן נולדה

לאחר שנה וארבעה חודשים, מיטל נולדה לאחר שנה ושמונה חודשים, מעיין נולדה  לאחר 10 שנים, וסימה בת הזקונים נולדה לאחר שנתיים ושמונה חודשים.

המשפחה התרחבה, ויש לי 16 נכדים. כל ילדיי נשארו לגור בקריית מלאכי.

הזוית האישית

הסיפור של סבתא רוזה תועד במסגרת תכנית הקשר הרב דורי בביה"ס אחוות אחים.