מאגר סיפורי מורשת

אני, אולגה לוקצקי, ילידת 1932. נולדתי בעיר סטאלינו (דונייצק) שבאוקראינה.

כשהנאצים פלשו לאוקראינה בשנת 1941, הייתי בת תשע.

זה קרה ב-22 ליוני בשנת 1941. זה היה יום ראשון, יום חופש בברית המועצות. הייתי צריכה ללכת עם אבא לתיאטרון, להצגה חדשה. חיכיתי לבילוי הזה בהתרגשות רבה. קמנו בבוקר, הדלקנו את הרדיו, ואז שמענו שהנאצים תקפו את ברית המועצות, ללא הודעה מוקדמת. הם פלשו למערב אוקראינה והחלו מפציצים את קייב בהתקפה אווירית. כמובן  שהבילוי בוטל ואני מאוד התאכזבתי. בתור ילדה בת  עוד לא הבנתי את גודל האסון.

את אבא שלי גייסו באותו יום למערך ההגנה האווירית של סטאלינו. ונשארתי עם אמא לבד. אבא היה בא לבקר אותנו פעם בשבוע. יום אחד, הוא החליט להביא את סבתי מהעיר הסמוכה, כי חשב שבסטאלינו יותר בטוח. הנאצים התחילו להפציץ את העיר, שבוע אחרי פרוץ המלחמה, אבל בראשון לספטמבר בתי הספר נפתחו כרגיל. למרות ההפצצות, אנשים ניסו לשמור על אורח חיים נורמלי. ביום ירדנו למקלטים הסמוכים, ובלילה נשארנו בבית, כי המקלטים היו רחוקים ולא היה טעם לרוץ אליהם. כך נמשך המצב עד אוקטובר. ידענו שהנאצים מתקרבים, ושמענו שמועות על מה שהם עושים ליהודים. יהודי העיר לא ממש האמינו שגרמנים שנחשבו לאנשים מאוד משכילים, מסוגלים לעשות דברים כאלה, לאנשים אחרים. כולם חשבו שמדובר בפרופגנדה ושקר. אבל סבתא שלי מאוד התעקשה שנעזוב את העיר ונברח. למרות שהיא עצמה החליטה להישאר, בגלל המגבלות הבריאותיות. אבא שלי הצליח להשיג שני כרטיסים לרכבת האחרונה, שפינתה אזרחים מהעיר, לסיביר שברוסיה. שם, בעיר ברנאול, חי אחיה של אמי שפונה לשם מקייב, כמה חודשים לפנינו. מכיוון שזאת הייתה הרכבת האחרונה, והייתה מלאה עד אפס מקום, ביקשו להגיע עם מזוודה קטנה אחת. אמא לקחה כמה בגדים חדשים שהיו לה, טבעת זהב ועגילים. וזה מה שהציל אותנו במהלך הנסיעה.

המסע לסיביר נמשך ארבעה חודשים, בגלל ההפצצות. יותר עמדנו מאשר נסענו. נאלצנו לעצור הרבה, גם כדי לתת לרכבות עם חיילים לעבור לכיוון שדות הקרב. במהלך הנסיעה אמא הייתה מחליפה את הבגדים והזהב, תמורת אוכל מאנשים מקומיים, שחיו בכפרים ובערים שהיו בדרך. את הכסף אף אחד לא הסכים לקבל, כי בזמן המלחמה לכסף לא היה ערך. פעם בכמה ימים היינו עוצרים בתחנות, שבהם היה מרכז למפונים, שם קיבלנו אוכל חם, ויכולנו להתקלח. עקב מחלות  ותנאי תברואה ירודים, הרבה קשישים ותינוקות לא שרדו את המסע. כמה פעמים ראיתי איך מוציאים גופות מהרכבת.

הגענו לברנאול באמצע החורף, בקור של מינוס שלושים מעלות, ללא בגדים חמים. המצב ההומניטרי בעיר היה מאוד קשה. לא היה מספיק מקום לאכלס את כל המפונים,  ולא היו מקומות עבודה. אנשים קיבלו כרטיסיות לקבלת מזון מינימלי, ופשוט גוועו ברעב. למזלנו, דוד שלי שהגיע לשם כמה חודשים לפנינו, הצליח לארגן לנו בגדי חורף מיד שנייה, ואף להשכיר לנו חדר מחסן אצל זוג קשישים. החדר היה ממש קטן, הצלחנו להכניס לשם מיטה ותנור קטן. שם גרנו כמה שנים עד סוף המלחמה. בנוסף, דוד שלי הצליח לארגן לאמא שלי חצי משרה בתור קלדנית.

זמן קצר לאחר שברחנו מסטאלינו הנאצים נכנסו לעיר. הם נתנו הוראה לכל היהודים להגיע למרכז העיר, עם מזוודה קטנה. האנשים חשבו שיעבירו אותם למקום אחר, לקחו את כל הדברים היקרים שהיו להם והגיעו למקום. בניהם הייתה סבתא שלי. הנאצים לקחו אותם למכרה פחם, וזרקו אותם לתוכו מגובה של כמה מאות מטרים, בעודם חיים. אפילו לא רצו לבזבז על אנשים כדורים. אנשים שגרו בקרבת המקום, סיפרו שבמשך כמה ימים עוד שמעו צעקות מהמכרה.

בזמן הזה, אבי נפצע קשות בקרב, ואיבד חלקית את השמיעה ואת הראייה. לאחר אשפוז ושיקום ארוך, הוא שוחרר מהצבא, וקיבל אישור לחזור למשפחה. הוא הגיע לברנאול, ושם סידרו לו עבודה, בתור עובד ניקיון בבסיס חייל האוויר. זה איפשר לו לקבל מיטה ואוכל בבסיס.

בשנת 1944 הצבא האדום שיחרר את סטאלינו מהנאצים, וההורים קיבלו החלטה לחזור הביתה. העיר הייתה הרוסה אחרי ההפצצות הקשות, וכמעט ריקה מאנשים. הבית שלנו היה הרוס, אבל בגלל שהגענו בין הראשונים, קיבלנו דירה קטנה בבית אחר ששרד את ההפצצות.

ב-9 למאי 1945,הודיעו ברדיו, על ניצחון בעלות הברית על גרמניה הנאצית. אנשים רצו לרחובות, בכו, התחבקו והתנשקו. וזה היה היום הכי מאושר בחיי.

הזוית האישית

איתי: היה לי מאוד חשוב לראיין את סבתא רבתא שלי, למדתי המון דברים חדשים על אותה תקופה וגם עליה.