מאגר סיפורי מורשת

שמי קציעה, נולדתי בירושלים בבית חולים "ביקור חולים" ביום י"ט אלול תש"ח, 22.9.1948. ארבעה חודשים אחרי הקמת המדינה ובתוך ימי  מלחמת העצמאות. באותו יום, אימא שלי, שרה ז"ל (שהיא סבתא רבתא שלך, תמר) הייתה היולדת היחידה במחלקה. בימי המלחמה, ירושלים הייתה מופגזת ובעיר שרר מחסור כבד במזון ומים ולכן הרבה נשים בהיריון העדיפו לעזוב את העיר. בית החולים פעל כרגיל אבל כל החלונות וכל הפתחים היו מכוסים בשקי חול כדי למנוע ככל האפשר חדירה של כדורי ירי לחדרים.

תעודת הלידה

אני הבת השניה במשפחה, ועם לידתי הצטרפתי לאחותי הבכורה תחיה, שנולדה ביום 13.1.1947, עוד לפני הקמת המדינה. השם תחיה, שהעניקו לה הוריי, ביטא את תקוותם לתחיית העם היהודי במדינה עצמאית. אבא שלי, שמואל ז"ל (שהוא סבא רבא שלך, תמר) בחר לקרוא לי בשם קציעה  ואמי הצטרפה לבחירתו. מקורו של השם קציעה הוא בתנ"ך, בספר איוב. קציעה הייתה אחת משלוש הבנות של איוב שנולדו לאחר שעמד בניסיונות קשים. קציעה הוא גם צמח בושם שמדיף ריח נעים. קציעה היה אחד מ-24 צמחים מהם הכינו הכהנים את הקטורת אותה העלו כל יום בבית המקדש.

השם  קציעה הוא שם נדיר גם היום כשאני כבר סבתא, ובהיותי ילדה הקשה עלי מאוד. ילדים לא ידעו להגות אותו ובדרך כלל שיבשו אותו בלעג. ועד היום, יש מי ששואלים אותי באיזו שפה מקור השם. במשפחה קראו לי בקיצור "קיצה". אני אוהבת את שמי כי הוא מיוחד וגם כי הוא ממחיש לי כמה מיוחדים היו הורי ז"ל, ולא חששו להעניק לי שם נדיר כזה שיש לו משמעות עמוקה הקשורה לתרבות היהודית (למרות התנגדות ההורים שלהם שהתקשו להגות את השם…).

משפחתי

ילדות בירושלים

ילדותי בירושלים הייתה ילדות בצל התוצאות של מלחמת העצמאות. גרנו בשכונת מחניים שהייתה קרובה לגבול עם ירדן. בקרבת השכונה, כמו בהרבה שכונות בירושלים עבר הגבול עם ירדן. ואנחנו הילדים ששיחקנו הרבה בחוץ התרגלנו לראות את השלטים "זהירות גבול לפניך", שהיו עבורנו חלק מהנוף הטבעי. לפעמים החיילים הירדנים היו יורים לעבר השכונה, ולמדנו איך להתגונן: להתכופף, להיצמד לקירות – די מפחיד!

במיוחד אני זוכרת את שיירת המכוניות ובהן חיילים שעלו בימי רביעי פעם בשבועיים בשעות הבוקר להר הצופים בירושלים שהיה תחת שלטון ירדן אבל הייתה בו מובלעת שהייתה בשלטון ישראל. אנחנו הילדים היינו מחכים לשיירה זו של החיילים שעלו להר הצופים ונופפנו להם לשלום וקראנו להם קריאות עידוד. בשנת 1967, כשהייתי בת 19, התקיימה מלחמת ששת הימים וכתוצאה ממנה ירושלים אוחדה לעיר אחת וקו הגבול בירושלים התבטל. אני זוכרת ברגשות מעורבים את הפעם הראשונה שהלכנו לעיר העתיקה ולכותל המערבי מצד אחד ולגבעת התחמושת והר הצופים מצד אחר שבהם היו קרבות קשים במלחמת ששת הימים.

למרות המצב הביטחוני המורכב בירושלים, הייתה לי ילדות מאוד מאושרת. גדלתי עם אחיותיי בבית חם ואוהב. אמי שרה ז"ל  הייתה עקרת בית ואבי שמואל ז"ל היה מורה ומנהל בית ספר. כמובן לא היה בבית טלפון או טלוויזיה אבל שיחקנו במשחקי קופסה כמו: דמקה, ריכוז (מונופול), פאזל של ארץ ישראל וקלפים. במיוחד זכור לי משחק קלפים שנקרא "ספרן" שהציג סופרים יהודים ויצירותיהם.  קראנו הרבה ספרים שאותם שאלנו מהספרייה הציבורית  אליה הלכנו ארבע עד חמש פעמים בשבוע. לא הלכנו לחוגים אבל שיחקנו מחוץ לבית עם הרבה חברים ילדי השכנים. אהבנו לשחק במשחקי כדור, למשל "שמות", ו"תופסת".

למדתי בירושלים בבית הספר היסודי "שפיצר" ואחר כך בבית הספר  התיכון "מעלה". באותה תקופה בית ספר יסודי היה מכיתה א'- עד ח' ותיכון מכיתה ט' עד י"ב. היום, במבט לאחור, אני מבינה ששני בתי הספר הללו שכנו במיבנים היסטוריים מאוד יפים ומיוחדים. בבית הספר היסודי למדנו את המקצועות הרגילים שלומדים היום אבל אני זוכרת במיוחד את שיעורי מולדת, חקלאות, זמרה, מלאכת יד ותפירה. במבט לאחור אני מבינה שגם הבניינים המפוארים האלה בהם למדתי השפיעו עליי ביחסי לחקר העבר.

היחס למורים היה מאוד מכבד. כל שיעור נפתח בקימה לכבוד המורה ואף פעם לא פנינו למורה בשם פרטי, אלא בגוף שלישי. לא דיברנו מבלי לקבל רשות מהמורה לאחר הצבעה.

בית הוריי

גדלתי במשפחה שאהבת השפה העברית ואהבת העם והמדינה היו מרכזיים בהווייתה. אבי שמואל ז"ל שהיה גם מורה ללשון ושלט היטב בשפה העברית, הקפיד מאוד על כך שאנו הבנות נדבר בשפה עברית תקינה, ולא אחת גער בנו כאשר שיבשנו את השפה.

את אהבת המדינה, ספגנו בבית בכל הזדמנות אפשרית. אני נזכרת בגעגועים ובהתרגשות בלילות שבת בבית. את ארוחת השבת הפשוטה סיימנו בשירה של זמירות שבת, ולהן נוספו שירים לאומיים עבריים. שרנו עם הוריי בהתרגשות שירי מולדת כמו: "באה מנוחה ליגע", "פה בארץ חמדת אבות", "ואולי לא היו הדברים מעולם", ועוד ועוד. החלק הזה של השירה המשותפת היה חשוב יותר מן הארוחה עצמה.

החינוך לאהבת הארץ ולהבנת ערכה הרב של הקמת המדינה העצמאית התבטא גם בסיפורים של הוריי על הימים שקדמו להקמת המדינה. בימי שבת קרים של חורף בירושלים בהם התכרבלנו בשמיכות כדי להתחמם, הוריי הרבו לספר לנו על המחתרות שפעלו בארץ לפני הקמת המדינה ועל הפעולות שלהן, על ימים של עוצר בהם חיילים בריטיים שהיו אז בארץ ערכו חיפושים בביתם, על ההפגזות הקשות בימי מלחמת העצמאות. אמי שרה סיפרה על השעות הרבות בהן עמדה בתורים גדולים כדי להשיג חלב וביצים וכמובן מים עבורי ועבור משפחתי.

הספריה הגדולה בבית הוריי ובהם הרבה מאוד ספרי היסטוריה של עם ישראל, גיאוגרפיה של ארץ ישראל וספרות עברית מבהירים גם הם עד כמה היה בית הורי ספוג באהבת מולדת. הנה שני פריטים מהספריה שמבטאים את העובדה הזו ואותם הראיתי לתמר:

דיוקן של הרצל במיקרוגרפיה (אומנות מיוחדת של ציור באותיות קטנות מאוד). הציירת ציירה את הדיוקן של הרצל בהעתקת קטעים מהספר  ״מדינת היהודים ״ שכתב הרצל בשנת 1896. בספר הזה הציג הרצל את הרעיונות שלו לפעולות שיש לעשות כדי להקים מדינה לעם היהודי. התמונה הייתה תלויה בבית הוריי ולאחר שהם נפטרו התמונה עברה אלי, וגם הספר "מדינת היהודים" מספריית הוריי ברשותי. התמונה תלויה בחדר העבודה שלי והספר נמצא בספרייה שלי. הספר והתמונה הם חפצים של זיכרון משפחתי וגם לאומי.

היום אני אוהבת לטייל בארץ ולראות את הנופים ואת האתרים שבה. במיוחד מרגש אותי לראות את דגלי ישראל מתנופפים ברוח בתקופה של יום העצמאות מאזור שער הגיא בואכה ירושלים, וכמובן את המשוריינים שנפגעו בעת פריצת הדרך לירושלים במלחמת העצמאות מכוסים בדגלי ישראל ובזרים.

תמר בוחנת את דיוקנו של הרצל

רגעים משמעותיים בחיי

חיי התנהלו בשני מסלולים מקבילים: מצד אחד חיי משפחה ומצד אחר חיים מקצועיים. בסיום בית הספר התיכון למדתי באוניברסיטה העברית היסטוריה וספרות לתואר ראשון, והמשכתי ללמוד היסטוריה לתואר שני. כעבור זמן, בהיותי אימא וסבתא, השלמתי דוקטורט בהיסטוריה באוניברסיטת תל אביב. בתחום המקצועי עסקתי בעיקר בחינוך היסטורי כמורה, כמרצה, כחוקרת וככותבת.

במקביל הקמתי עם סבא גבי משפחה. בחיי המשפחה הרגעים המשמעותיים בחיי היו כשהפכתי להיות אימא: כאשר נולדה מיכל, אימא שלך, תמר! – מיכל היא הבת הבכורה שלנו, ואחר כך נוספו למשפחה גם שי וסמדר. להיות הורה, לגדל ולחנך ילדים, נתן לי נקודת מבט חשובה על משמעות בחיים. תחנה משמעותית נוספת התווספה כאשר נולדו נכדינו. לידת הנכדים הסבה לי אושר רב וממחישה בעיני את המשכיות החיים.

אני מקווה שהערך שהילדים והנכדים ילמדו מהתנהלות חיי המשפחה שלנו הוא ערבות הדדית. כלומר לא לדאוג רק לעצמך אלא להתחשב באחרים, לעזור להם, להבין אותם, לא לפגוע בהם. ערבות הדדית היא ערך חשוב בעיני גם כלפי המשפחה וגם כלפי החברה כי היא מעידה על רגישות ועל אחריות.

אני מקווה שהצלחתי להנחיל לילדי ואולי גם לנכדיי את האמונה בכוחו של האדם לשנות את המציאות ולהיטיב אותה. לכן אני אוהבת במיוחד את שירו של המשורר שאול טשרניחובסקי שכתב:

שחקי שחקי על החלומות,

זו אני החולם שח.

שחקי כי באדם אאמין,

כי עודני מאמין בך.

כי עוד נפשי דרור שואפת,

לא מכרתיה לעגל פז,

כי עוד אאמין באדם,

גם ברוחו, רוח עז.

עם משפחתי הנוכחית

הזוית האישית

תמר: היה לי נורא כיף ללמוד ולהכיר את סבתא ואת סיפוריה. במהלך העבודה נחשפתי וגיליתי סיפורים חדשים ומרתקים שלא נחשפתי אליהם לפני כן.

סבתא קציעה: התרשמתי מאוד מהקשב העמוק של תמר לסיפורי געגועי לעבר. התרגשתי מאוד להיזכר באותם ימים ולספר אודותם לתמר נכדתי האהובה. בהתבוננות ממרחק בעברי האישי הבנתי את האירועים שעברתי והחוויות שצברתי באור נוסף. זכיתי שהתקיים בי הפסוק: זְכֹר יְמוֹת עוֹלָם בִּינוּ שְׁנוֹת דּוֹר וָדוֹר שְׁאַל אָבִיךָ וְיַגֵּדְךָ זְקֵנֶיךָ וְיֹאמְרוּ לָךְ (שירת האזינו, דברים ל"ב, 7).