מאגר סיפורי מורשת

צילה דביר לבית זלצברג נולדה בישראל, בעיר עפולה ביום 8.12.1948, בת לניצולי שואה. בבית דיברו עברית ויידיש.

הוריה: פולה (פנינה), לבית אולשבסקי. נולדה בפולין בעיירה חרשניצ'ה ביום 20.05.1918, קובה (יעקב) זלצברג נולד בפולין בעיירה מייכוב (סמוכה לחרשניצ'ה) ביום 27.05.1917. בתקופת השואה עבדו שניהם במחנות: פולה במחנה עבודה וקובה במחנה כפייה ובמפעל – סיפורו של אבא קובה יסופר בסרטון. לאחר המלחמה פולה וקובה נפגשו והתחתנו.

אחיה הבכור: שמוליק (שמואל), נולד ביום 21.10.1946 בגרמניה. הם עלו לארץ בשנת 1948, התגוררו בעפולה, בסמוך לדוד של אביה, אז אמי נולדה. לאחר כשבע שנים עברו להתגורר בנתניה, שם גרו עד שנפטרו: פולה בשנת 1985 וקובה בשנת 1991. סביה, מצד אימא (פולה): שמואל והינדה-רייזל (אולשבסקי).  ילדים (אחים של פולה): שרה, אידה, פרידה, פולה,ראובן (חצאי אחים: מיור, לונצ'ה ונתן). הורים של שמואל: אברום וצ'ייבה; ההורים של הינדה-רייזל: ראובן ומלכה. סביה, מצד אבא (קובה): פנחס וצילקה (זלצברג). ילדים (אחים של קובה) (לא לפי הסדר): רבקה, מרים, חנה, חיים, הינדה, שיינדל, קובה (יעקב). הורים של פנחס: חיים וביילה;  ההורים של צילקה: יעקב ופרידה

התמונה צולמה בשנת 1959 במסגרת בר מצווה של שמוליק, עם ההורים, קובה ופולה. סבתא צילה בת 11

סבתא צילה מספרת על הילדות שלה

סבתא צילה נולדה בעפולה, החלה ללמוד בבית ספר יסודי "יזרעאל" וגרה שם עד גיל 7. אחרי כיתה ב' עברה המשפחה להתגורר בנתניה. בנתניה למדה בבית הספר "בארי" בנתניה, שם הכירה חברות חדשות. את שנות ילדותה בילתה בנעימים עם משפחתה ובמשחקים עם חברים. משחקי הילדות שבהם שיחקה: קלאס, חמש אבנים, חבל, שלושה מקלות, תופסת, מחבואים, מונופול, דמקה וקלפים.

סבתא מספרת על תקופת היותה תלמידה

בבית הספר היסודי "בארי" היא הייתה תלמידה טובה. בבית הספר התנהגו אל התלמידים בצורה יפה. המורות היו חביבות. בכיתה ט' החלה ללמוד בית ספר תיכון "טשרניחובסקי"בנתניה. גם שם הייתה תלמידה טובה. בבית הספר התנהגו אליה יפה, והמורות היו חביבות.

התחביבים שלה היו נגינה בחליל ואחר כך למדה לנגן באקורדיון, נהנתה לאסוף אוספים שונים כמו: מפיות, ניירות מוזהבים, עטיפות מסטיקים. נהנתה לעשות עבודות יד וגם קרמיקה. רקדה ריקודי עם, התעמלה בחוג התעמלות וגם השתתפה בתנועת הנוער "הנוער העובד". היו לה חברות וחברים רבים, בעיקר ילדים איתם למדה. היא זוכרת את חיה, שרה, מרים, רותי, עמליה, חנה ענת ולאה ואת החברים שלה: אהוד, שמוליק, עמי ויואב.

על הקשר עם אח שלה, שמוליק אמרה: "כילדים היו בינינו הרבה ריבים, אבל עדיין הינו חברים טובים. בגיל ההתבגרות הינו חברים מאוד טובים". כל השנים שמרו על קשר, גם כאשר גר שנים רבות במלברון שבאוסטרליה, כיום שמוליק גר עם משפחתו בחולון והקשר ממשיך להיות טוב.

1..2..3 דג מלוח  – משחק ילדות שסבתא שיחקה בילדותה

סבתא צילה מספרת איך משחקים: מישהו אחד עומד על יד קיר או עץ, כשהגב פונה אל שאר הילדים. הילדים עומדים בשורה במרחק ממנו. ואז סופר 1..2..3.. דג מלוח. אחרי שהוא מסיים, הוא מסתובב אל המשתתפים. אלו בנתיים התקדמו לעברו וכעת צריכים לקפוא במקום. מי שזז והסופר רואה אותו כשהוא זז, חוזר לקו ההתחלה. מי מנצח? הראשון שנותן ל"סופר" מכה על הגב. את המשחק שיחקה עם חברות וחברים בבית הספר ובשכונה.

געגוע וזיכרונות מבית אבא

סבתא צילה זוכרת את החגים וחגיגות בר ובת המצווה במשפחה. למרות שגדלה כחילונית, זוכרת סבתא את החגים השונים וקיום המנהגים והמצוות הכרוכים בכל חג. בראש השנה, יום כיפור וסוכות אימא שלה אפתה חלות בצורת צמה משמונה רצועות בצק (בפולין הייתה למשפחה מאפייה ועוד כילדה, אימא שלה למדה לאפות לחמים וחלות), בחנוכה תמיד הכינה סופגניות (ואחותה, דודה פרידה, עליה נספר בהמשך היתה ממונה על הלביבות).

סבתא זוכרת את חגיגת בר המצווה של אחיה, שמוליק, שנערך בבית שלהם. חגיגת בת המצווה שלה היתה קצת יותר מושקעת. בכיתה ז' חגגה גם היא במסיבה צנועה שנערכה בחוג המשפחה. בנוסף חגגה במסיבה שנערכה לילדי הכיתה באולם הספורט של בית הספר "בארי" במשותף עם עוד שתי בנות מהכיתה. המתנות שקיבלה מההורים היו: אופניים יד שניה שנצבעו מחדש, שעון יד ואקורדיון חדש, עליו חלמה זמן רב.

מגיל 18 ומעלה – מה קרה בחיים שלה?

לימודים ושירות צבאי: לאחר לימודי התיכון, סבתא צילה למדה בסמינר למורים בגבעתיים, בו למדה מלאכת יד. בשנת 1967, לאחר מלחמת ששת הימים, התגייסה לצה"ל ושרתה במשך שנה אחת כמורה חיילת למבוגרים בעיירה בית שאן. היא לימדה אנשים מבוגרים לקרא ולכתוב.

סבתא צילה הכירה את סבא צביקה בשנת 1966 בנתניה, היו להם חברים משותפים. בסוף שנת 1968 הם התחתנו. אימא שלי, אורית, נולדה בשנת 1969. אחרי כשלוש שנים, התגרשו. בשנת 1975 הכירה סבתא צילה את זאביק. שרה, אחותו, שעבדה ביחד עם סבתא צילה בבית ספר שאלה אותה האם היא מעוניינת להכיר את אח שלה, וסיפרה עליו "שהוא נורא נחמד" וככה הם נפגשו והכירו. הם התחתנו בשנת 1979. תומר (דוד שלי, אח של אימא) נולד בשנת 1980 ופנינית (דודה שלי, אחות של אימא שלי) נולדה בשנת 1986. בשנת 2002 נפטר זאביק. כל השנים ועד היום סבתא צילה מתגוררת בנתניה.

סבתא צילה עבדה כמורה למלאכת יד בבתי ספר יסודיים. לאחר הפסקה של מספר שנים, בהם נהנתה מטיפול בילדים ובמשפחה, החלה לעבוד עם צוות ריפוי בעיסוק בבית חולים, כמדריכת תעסוקה, ועבדה עם אנשים המתמודדים עם מחלות נפשיות, עד שפרשה לגימלאות בגיל 62, לפני כעשר שנים. מאז מתנדבת סבתא צילה בבית החולים בו עבדה וממשיכה לסייע לצוות ריפוי בעיסוק ולמתמודדים.

סבתא צילה מאוד אוהבת טיולים בארץ ובחו"ל. סבתא נהנתה תמיד מלימוד וביצוע של מלאכות יד. היא השתתפה ולמדה בחוגים רבים בהם: נגרות, אמאיל, קרמיקה, ציור, ויטראז', תכשיטנות. לאחרונה, בזמן הקורונה, נהנית מסריגת בובות במסרגה אחת.

סבתא צילה מספרת על אירוע מיוחד: השתתפות במצעד החיים העשירי (שנת יובל למדינת ישראל)

"בחודש אפריל 1998, נסעתי לפולין והשתתפתי במצעד החיים. כבת לניצולי שואה, היה לי חשוב להשתתף בצעדה זו. לאורך כל השנים אימא שלי, פולה, סיפרה לי סיפורים על הילדות שלה, על הבית בו גדלה. אימא שלי סיפרה גם על תקופת השואה, אותה עברה במחנות עבודה ביחד עם אחותה, פרידה (דודה שלי). אבא שלי, קובה, כמעט ולא דיבר על תקופות אלו ורוב המידע שאני יודעת על ילדותו הוא מהסיפורים שאימא שלי סיפרה לי עליו ועל המשפחה שלו.

יום אחד דודה פרידה, שהיתה בת 82, סיפרה לי שבמועדון עמ"ך, מועדון לניצולי שואה, מארגנים נסיעה של ניצולי שואה לפולין בכדי להשתתף במצעד החיים. דודה פרידה אמרה שהיתה רוצה לנסוע, אבל לא רצתה לנסוע לבד. לאחר מחשבה קצרה מאוד החלטתי לנסוע איתה ולראות בהזדמנות זו דרך להבין יותר את הסיפורים ששמעתי מאימא שלי. לנסיעה זו הצטרפה גם אורה, בת דודה שלי מצד אבא, שהיא גם בת משפחה וחברה קרובה ואהובה.

בנסיעה זו ביקרנו במקומות זיכרון ליהודים: בתי כנסת ובתי קברות, ראינו שרידים שנשארו מתקופת השואה: ביקרנו ברחוב המקורי היחיד שנשאר מגטו ורשה. ראינו את מסילות הברזל וקרונות הרכבות שהסיעו יהודים למחנות העבודה וההשמדה. במחנה ההשמדה בו ביקרנו ראינו את ערמות המשקפיים, הנעליים, המזוודות והבגדים שהיו שייכים ליהודים.

צעדנו ביחד את "מצעד החיים", דרך בה צעדו היהודים אל מחנה ההשמדה בירקנאו, צעדה בת שלושה ק"מ. צעדנו ביחד עם משלחות היהודים מכל העולם והשתתפנו בטקס הזיכרון. בשל ציון עשור למצעד, השתתפו בטקס ראש הממשלה, ראש עיריית נתניה ומכובדים נוספים. בהערצה רבה אני מספרת שדודה פרידה לא ויתרה על הצעדה. למרות שהייתה אפשרות לנסוע בקלנועית לצד הצועדים, היא, דודה פרידה בת ה- 82, בחרה לצעוד ביחד איתנו את כל הדרך.

לאחר המסע המאורגן, החלטנו שלושתינו, להישאר בפולין למסע אישי. שכרנו רכב ומדריך מקומי דובר פולנית ואנגלית ונסענו לבקר בעיירות בהן נולדו ההורים שלי ושל אורה: מייכוב וחרשניצ'ה. עיירות הנמצאות בדרך בין קרקוב לוורשה. דודה פרידה, בפולנית רהוטה (כאילו כל השנים דיברה בה) דיברה עם התושבים. ביקור זה עורר התרגשות רבה וזכרונות אצל דודה פרידה. היא זיהתה את הבית בו גדלה, פגשה אדם שהכירה בנערותה וסיפרה לנו סיפורים נוספים על הילדות שלה ושל אמי, פולה.

כולנו זכינו במסע זה.

סבתא צילה כיום

ריאיון עם אמא על זיכרון ילדות שיש לה מסבתא:

אני: אימא, אני צריך לראיין אותך על הילדות שלך.

אימא: טוב.

אני: איזה זיכרון ילדות יש לך מסבתא?

אימא: שהיא תפרה לי תחפושות לפורים.

אני: כמה תחפושות היא תפרה לך?

אימא: בערך 5-6 תחפושות.

אני: איזה תחפושות? ובת כמה היית?

אימא: כשהייתי בת שנה, סבתא צילה תפרה לי תחפושת של ליצן (אני לא זוכרת את זה, אבל התמונות מספרות). כשהייתי בת שנתיים, סבתא צילה תפרה לי תחפושת של ארנוב (ארנב) – אוברול לבן עם בטן ורודה, כובע עם אוזניים עומדות. התחפשתי שנתיים לארנוב, אחר כך התחפושת עברה לחברים במשפחה. כשהייתי בת ארבע, סבתא צילה תפרה לי תחפושת של כלנית: חצאית ירוקה, כובע בצורת עלי כותרת אדומים ומרכז שחור, גם עם זאת התחפשתי שנתיים.

אני: היו עוד תחפושות?

אימא: כן, התחפשתי גם לרקדנית, להולנדית, להיפית, לבוקרת.

אני: מי חשב על הרעיונות לתחפושות?

אימא: כשהייתי קטנה סבתא, וכשגדלתי אני וסבתא בצוותא. אנחנו בחרנו צבעים, חשבנו איך זה ייראה, הלכנו לחנות, קנינו בדים, אבזרים. כמה ימים לפני פורים מדדתי את התחפושת, הייתי מסתובבת איתה בבית. אם היה צריך, סבתא עשתה תיקונים. ביום פורים, הייתי נרגשת וגם מאוד אהבתי שסבתא איפרה אותי.

אני: תודה רבה על השיתוף.

הזוית האישית

אופיר: היה לי כיף לעשות את העבודה, למדתי הרבה על עברה של סבתי ועל חייה. סבתי התרגשה להיזכר בזיכרונות מהילדות.