מאגר סיפורי מורשת

שמי מאיה דותן, אני משתתפת השנה בתכנית הקשר רב דורי וברחרתי לתעד את סיפורה של סבתי, פרלה בן עזרא

סבתא פרלה

סבתא פרלה, היום בת 93, מתגוררת בגן רש"ל הרצליה, נולדה בשם זוהרה פרלה בשנת 1928, בעיר במקנס שבמרוקו להוריה לבידה ואברהם כהן. סבתא פרלה היא אימא של אימא שלי, לין.

סבתא פרלה מספרת, איך היו החגים במרוקו?

"חג הפסח היה החג המיוחד ביותר, החג שסימל התחדשות וברכה לפרנסה טובה, בריאות. בכל בית מהעני לעשיר התחדשו בדבר חדש. תפרו בגדים לבני המשפחה, דברים חדשים לבית, צבעו את הקירות, ניקו וסידרו. אני זוכרת את הדודה שגידלה אותי, חוסכת כל השנה כדי שיהיה לה קצת כסף לתפור לי שמלה. שולחן החג תמיד היה מלא בכל טוב, דגים טריים, מרק, שזיפים וצימוקים מבושלים, המון סלטים, שפע של דברים טובים.

בתום ימי חג הפסח, בערב עם צאת החג, היינו חוגגים את המימונה. היינו חותמים את החג בברכת תרווחו ותסעדו. שהשנה יהיה לכם רווח, רווחה כדי שתוכלו גם לתת סעד ולעזור לאחר. במקנס, העיר שבה גדלתי, בליל המימונה דלתות הבתים נשארו פתוחים כל הלילה, כדי שכל מי שרוצה להיכנס, מוזמן בני משפחה, שכנים. בכל בית נערכו השולחנות בשפע מתוק, כסגולה לטוב. היינו מגישים כל מיני אגוזים, צימוקים, עוגיות, ריבות, והכי טעימה היא המופלטה, היינו מורחים חמאה, דבש או את הז'אבן מגלגלים ואוכלים. היינו מגישים תמיד תה עם נענע. ערב המימונה היה מלווה בשמחה ושירה, בכל בית השירה היתה מלווה בדרבוקות, הייתה שמחה בלב, כולם היו שמחים מהגדולים עד לקטנים.

העליה ממרוקו לישראל

אחרי מלחמת העולם השניה בשנת 1947, התחלנו במסע לארץ ישראל. בשנת 1947, עזבתי את מקנס יחד עם בידה שהיתה בת שנתיים וציון שהיה בן חודשיים, נסעתי ברכבת לפגוש את סבא יעקב, שעבד באלג'יר, הנסיעה ברכבת לא הייתה נעימה. הייתי בת 18 עם שני ילדים קטנים והרכבת הייתה מלאה בערבים וחיילים צרפתים, פחדתי מאוד.

באלג'יר חיכינו מספר חודשים לאישורי עלייה מהסוכנות, בארץ ישראל התחילה מלחמת השחרור, ובסוכנות נתנו העדפה לרווקים ורווקות, והמשפחות נאלצו להמתין. הסוכנות הציעה לנו לעבור למחנה המתנה בצרפת. לצרפת הגענו בלילה, ברכבת, לעיר מרסיי, היה קר מאוד. הגענו ביום שבת בלילה, הסוכנות היתה סגורה ולא ידענו לאן ללכת. עצרנו בכניסה לבניין, סבא אמר לי שבי פה על המדרגות ואני אלך לחפש מישהו מהסוכנות שיוכל לעזור לנו. ישבתי עם שני ילדים קטנים , אחת השכנות שירדה במדרגות שאלה מה את עושה פה? עניתי לה שבעלי ביקש שלא אסתובב עם הילדים בלילה ואחכה לו כאן בזמן שהוא  מחפש עזרה, מישהו מהסוכנות.

השכנה הנחמדה אמרה לי "מדאם הסוכנות פה למעלה אבל עכשיו סגור". היא נכנסה לבית שלה וטילפנה לבחורה שאחראית לקבל את העולים, היא סיפרה לה שיש אישה עם שני ילדים קטנים במדרגות הכניסה שצריכה עזרה. הנציגה הגיעה מיד, וביקשה ממני לעלות איתה לקומה למעלה, היא פתחה את משרדי הסוכנות. בינתיים סבא חזר, ולא מצא אותנו, הוא השתגע מדאגה וחשב שנחטפנו, עד שמישהו שעבר אמר לו, אל תדאג, היא למעלה עם נציגת הסוכנות.

גם במרסיי קיבלנו את אותה התשובה מהסוכנות, שכרגע אין עליות למשפחות. הפנו אותנו למחנה פליטים בליון, צרפת. ליון היתה עיר מקלט ליהודים רבים מרחבי אירופה ולארגונים יהודיים, מוסדות ציוניים וארגוני הצלה שונים. על-פי הסכם בין גרמניה לצרפת מיוני 1940 הוכרזה ליון כ"עיר חופשית". אל המחנה בליון הגענו ברכבת.

לארץ ישראל עלינו, בקיץ 1948, אחרי מלחמת השחרור. הסוכנות שיכנה אותנו בבתים בחיפה, בקריית אליהו יחד עם כל העולים מליון. בחיפה גרנו כשבע שנים, שם נולדו לנו עוד שלושה ילדים, שמואל הדסה ורותי.

ילדות

נולדתי בשם זוהרה פרלה בשנת 1928 במקנס שבמרוקו להורי בידה ואברהם כהן. כשהייתי בת שנה וחצי אימא שלי נפטרה, זמן קצר אחרי הלידה, מכיוון שאבא שלי לא יכול היה לגדל אותי ואת האחים שלי, הפרידו בינינו. אני עברתי לגור בביתה של הדודה שלי, רנה. אחי התינוק נפטר כמה שבועות אחרי לידתו, והאחים שלי: סול ויצחק עברו להתגורר כל אחד אצל דודה אחרת. כשהייתי בת ארבע או חמש, אבא שלי התחתן בשנית עם אישה אלמנה והיא סירבה לגדל אותנו. עד גיל שבע, הייתי הולכת לשכנה של סבתא שלי, היא הייתה שומרת עליי, לא היו גני ילדים. בגיל שבע התחלתי ללכת לבית ספר יהודי, לבנות בלבד "אליאנס".

 תמונה יחידה מילדותי

ילדותי

כשהייתי ילדה קטנה, סבתא שלי הייתה מחברת שירים שקשורים אליי, היא היתה ממציאה את המילים, וככה היא הייתה מרדימה אותי. היא היתה ממציאה שירי סיפור על חיי הרחוב, על העיר המקום בו גדלתי, על דברים שקרו בחיים, מילים שיתנו לי כח, שיהיה לי אומץ, שאני לא אפחד אף פעם. בילדותי לבשתי רק שמלות וחצאיות כי אז היה אסור לבנות ללבוש מכנסיים.

כשהייתי קטנה דיברתי ערבית מרוקאית וכשלמדתי בבית ספר למדתי לדבר צרפתית ואז דיברתי עם דודתי צרפתית וכשהגעתי ארצה למדתי לדבר עברית. עם חברותי דברתי בצרפתית ונהגנו לשחק בעיקר ברחוב במשחקים שונים: קלאס, גומי, מחבואים, תופסת, לפעמים היינו באות אחת אל השנייה ומשחקות בבית המשפחה.

בבית שבו התגוררה הדודה שלי היו 2 קומות. בקומה הראשונה גרו חמישה משפחות, כל אחד בחדר אחד ששימש כחדר שינה וסלון יחדיו. בקומה השנייה גרו שלוש משפחות וביניהם סבתי ודודתה. בכל קומה היה מטבח אחד, שירותים ואמבטיה ששימשו את כל דיירי הקומה. בהתחלה לא היה חשמל והדליקו מנורות גז "למפה", לאחר כמה שנים היה חשמל בכל חדר. מים לכביסה, לשטיפת רצפות ולרחיצת כלים היינו לוקחים מן הבאר שהייתה ממוקמת בכל בניין. מים לשתייה היו לוקחים מברז גדול שנקרא "טרומפה" הברז היה ממוקם במרכז העיר וכל היהודים היו לוקחים משם מים בעזרת כד חרס ששמר על הטריות ועל הקור של המים.

משפחתנו הייתה שומרת מצוות ומסורתית. בערב שישי אחרי שחזרנו מבית הכנסת היינו הולכים לדוד שלי לשמוע את הקידוש ושם היינו שותים מרק , אוכלים דגים וחומוס והשולחן היה מלא בכל מיני סלטים ביום שבת לאחר שחזרנו מבית הכנסת היינו אוכלים עוף מבושל ופשטידה וכל מיני סלטים בשעה שתיים היינו אוכלים חמין. בשעה 16:00 היינו שותים תה עם נענע ועוגיות ביתיות. אהבתי לאכול תפוח אדמה מתוקה ו"מופלטה" פיתה דקה עשויה בצק שמכינים בבית.

ההכרות עם סבא יעקב

בגיל 12 הכרתי את סבא יעקב, באמצעות חברה טובה שלי שלמדה איתי בבית ספר. שלוש שנים היינו חברים. דודתי לא הסכימה, שאני אהיה חברה שלו, מכיוון שהיא חשבה שהוא לא מתאים לי אולם לבסוף האהבה מנצחת, בגלל שאהבתי אותו היא הסכימה שאנחנו נתחתן. בגיל 15 התחתנתי.

החתונה במרוקו

במרוקו חתונה נערכת שמונה ימים, ארבעה ימים ראשונים בבית הכלה וארבעה ימים נוספים אצל החתן. היה נהוג שהורי החתן מגיעים ביום שבת למשפחת הכלה לבקש את ידה, כששתי המשפחות נותנות את הסכמתן לנישואין. עורכים מסיבת אירוסין. ביום ראשון, בחדרה של הכלה נערכת הצגת הנדוניה. הרב מגיע ומעריך את הנדוניה וכותב את הסכום בכתובה. ביום השני נחים ומסדרים את הבית לחתונה. ביום השלישי הכלה הולכת למקווה עם הנשים במשפחה והחברות, שמלוות אותה בשירים וצהלולים .בערב עורכים את טקס החינה במסיבה גדולה ושמחה. ביום הרביעי עושים את הקידושין בבית הכלה, אח"כ הולכים לבית החתן ברגל וכל השכנים היו עומדים בחוץ ומכבדים את הכלה והחתן באוכל ובשתייה קרה. כשהם היו מגיעים היו אוכלים ארוחת צהרים בבית החתן ובערב היו אוכלות שתי המשפחות יחד. ביום החמישי היו אוכלים ארוחת צהרים בבית החתן, ובערב הייתה מסיבת חתונה בה היה מוגש רק אוכל מתוק. ביום שישי היו אוכלים ארוחת ערב, וביום שבת נערכה שבת חתן והייתה ארוחת צהרים גדולה. ביום ראשון היו מנקים ונחים. ביום שני ההורים של הכלה היו מזמינים את החתן והוריו לארוחת ערב לסיום הטקס.

הזוית האישית

מאיה דותן: בזכות תכנית זו, למדתי הרבה יותר על סבתא שלי ועל עברה. היה ממש כיף לשמוע אותה מספרת את הסיפורים האלה, כי היא סיפרה אותם עם הרבה מאוד רגש מה שהוסיף להתעניינות שלי בסיפור שלה. אומנם, היה קשה להבין אותה, בגלל שהיא לא מדברת עברית בצורה הכי טובה, אך בכל זאת נהנתי ממש ללמוד עליה. אני מאחלת לסבתא שלי עוד הרבה שנים טובות עם בריאות טובה.