מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

סבתא פרחה מספרת – אלְמְרׇה בונה וּאלְמְרׇה הורסת

סבתא וסבא
סבתא פאני (פרחה) בצעירותה
וּלׇאַד אְלחְטׇבּ

סבתא פאני (פרחה) נולדה בשנת 1941 בדמנאת השוכנת בדרום מרוקו לרגלי הרי האטלס ומזרחית לעיר מרקש. בשנת 1963, בגיל 22, עלתה לארץ יחד עם בן זוגה, דוד ושני ילדיה – אלי וברוריה.

כיום פאני גרה בירושלים, אימא לשבעה ילדים, סבתא ל-27 נכדים ו-16 נינים (בלי עין הרע).

פאני דואגת לחלוק עם ילדיה, נכדיה ומשפחתה את סיפורי העם שעברו במשך דורות מפה לאוזן ומהווים חלק בלתי נפרד מההיסטוריה של התרבות בה גדלה. "וּלׇאַד אְלחְטׇבּ" הוא סיפור עם ממרוקו שסיפרה לנו סבתי במהלך השנים. הסיפור נכתב ככתבה וכלשונה. דרך המילים, הביטויים, שיבושי הלשון, הרעיונות, האמונות, התפיסות, המסרים, התיאורים והדמויות המקופלים בסיפור משתקפת רוחה של סבתי, המסורת והתרבות אותה עלינו לשמור.

סבתא בנישואי

תמונה 1

וּלׇאַד אְלחְטׇבּ (ילדיו של חוטב העצים)

"היה איזה מלכה שהארמון שלה היה בנוי, ומחצר שלה היה איזה זוג של אנשים שהיו עניים, לא היה להם הרבה כסף. וכל הזמן מתי שמשעמם ואין לה מה לעשות, היא מסתכלת מהארמון על האנשים האלו. והיו להם הרבה ילדים, אז הוא מסכן היה הולך רק לקצוץ חיטה, או לקצוץ שעורה, תירס ומה שנמצא בשדות. ככה קוצץ אותם ומביא לילדים שלו. האישה מתחילה להכין, הילדים חוטפים, האישה מנקה, הילדים מתחילים לחטוף, עד שהיא מכינה את הארוחה נגמר הכל.

המלכה – היא משתגעת, כל הזמן רק המלך יושב בארמון שלו, היא כל הזמן אומרת לו: "אלְמְרׇה בונה וּאלְמְרׇה הורסת" (אישה בונה, אישה הורסת). פעם נמאס למלך – מה, אני עכשיו מלך, כל פעם שאני יושב לאכול זורקת לי את המשפט הזה? אני כבר נמאס לי לשמוע ממנה את המשפט הזה. איזה יום בא ואמר לה "תראי, את גרושה. אני לא רוצה להחזיק אותך בבית שלי". אמרה לו "בסדר. גרושה, גרושה", עכשיו לאיפה תלך? הלכה לאוהל של העני הזה. היא רואה יש לו איזה שמונה ילדים והוא ואשתו ועוד אחד נוספת? אפילו אין להם הם מה לאכול, איך היא יתנו לה לאכול?

בא החטאב הזה, אמר לה: "תראי גברת, אנחנו בקושי אוכלים משהו, אין לנו כלום. את רואה האוהל שלנו, אפילו כלום אין לנו, כלום. אני הולך בבוקר, בקושי מביא משהו לארוחה עד שאנחנו מכינים את הארוחה הזה, הכל נגמר. אני לפעמים ישן ימים ולילות בלי אוכל". אמרה לו: "אל תדאג, רק תחזיק אותי והכל יהיה בסדר, אני מוכנה לחיות איתכם בתנאים שלכם". בסדר, מה יעשה מסכן? היא אמרה לו ככה, מה יכול לעשות? לגרש אותה? לא יכל לגרש אותה מהבית. בבוקר כרגיל לקח את החמור שלו והולך לחפש משדה לשדה עד שמצא קצת חיטה. הביא אותה שיכינו מזה אוכל. באה בעלת הבית היא רצתה להתחיל להכין אוכל. היא אמרה לה "תשבי בשקט, אל תכיני, אל תעשי כלום, את רק תשבי ואני אכין הכל עד הידיים".

המלכה הזו מה עשתה? לקחה מקל וישבה. היא רוצה לנקות את החיטה הזו, הילדים באים לחטוף, הרביצה להם, רוצה לטחון אותה, באים לחטוף הרביצה להם, לא נתנה להם להתקרב לדבר הזה בשום אופן. אמרה להם: "עד שהארוחה לא תהיה מוכנה אתם לא, לא תחטפו שום דבר מהחיטה הזו". אומר, הכינה, הכינה מגש כמו שצריך של קוסקוס מהחיטה הזו. היא קודם כל מהחיטה לקחה חצי שמרה אותו בצד וחצי הכינה ארוחה. שמה את המגש הזה באמצע ככה, היה נהוג אצלהם לא כל אחד צלחת אלא מגש באמצע. התחילו לאכול, לאכול, לאכול, לאכול, לאכול – הם מרגישים שבעים והאוכל עדיין עוד בקערה ובצד השני חצי חיטה שהביא. אומר לאשתו: "מה קרה"? לדוגמה, כל יום מביא עשר קילו חיטה, עד שהיא מכינה את הארוחה כבר נגמר ואף אחד לא ישן שבע. היום מהעשר קילו הזה הכינה רק חמש, וחמש שמרה אותם למחר וכולנו שבעים ואוכל נשאר עוד בקערה? אומרת: "האישה הזו ככה היא עושה, שולחת אותו מביא לדוגמה עשר קילו חמש קילו מכינה אותם לארוחה של אותו יום וחמש קילו אוספת אותם. התחילה למלות שקיות התחילה לחסוך, התחילה לחסוך מאות שקיות שיספיקו לה לשנים". הבן אדם הזה עמד להשתגע, איך יכול להיות. הוא כל החיים שלו אף פעם לא יוסיף מהיום למחר או מהיום לערב, הלוואי רק שיישנו שבעים. כל זה והיו ישנים רעבים. לא דיבר לא הוא ולא אשתו רק מסתכלים על האישה הזו, את ההתנהגות שלה.

איזה יום שה' יתברך רוצה למזל לו את המזל שלו. אמרה לו: "היום יש לנו חיטה, יש לנו מה לאכול, לך תביא לנו קצת עצים, עוד מעט חורף לא יהיה לנו במה לבשל, לך תביא." הלך, הלך לשדות להביא עצים. מהמזל שלו נפל באיזה עץ שנותן ריח כמו בשמים, היו אומרים לו במרוקו עוד – אלְכְּמֶייאר, כמו פטריה מזו ששורפים אותה ונותנת ריח נעים, וזה משתמשים בו רק בבתים של המלכים. אומרת היא יודעת מה זה. בזמן שהוא מביא את העצים הזה לאשתו היא לא יודעת שורפת ונגמר, אבל המלכה – היא יודעת מה הערך שלו, כמו בן אדם שתופס יהלום אחד מכיר את הערך, אחד לא מכיר את הערך. רק ראתה את הדבר הזה אמרה לו: "לך אתה ואישתך וילדיך אל המקום הזה, איפה צומח את הפטריה הזו, תביא עד השורשים." הוא מביא היא מחסינה, עד שקילפו את המקום הזה את העץ הזה. אמרה לו: "עכשיו אני רוצה לשלוח אותך לבתים של העשירים וכל חבילה שנותנת לך רשום עליה את המחיר, אם אתה לא תקבל את המחיר שאני רושמת לך, אל תמכור." התחילה לשלוח אותו, הנה בבתים של העשירים, הנה בבתים של המלכים, הנה… והוא מביא לה כסף והיא שומרת את הכסף. והוא אומר: מה זה, התעשר בצורה לא רגילה. התחילה להזמין את הפועלים שיבנו לה ארמון כמו הבית של המלך. הביאה פועלים, הקימה ארמון כמו הבית שלה, אחד ואחד כמו הבית שלה. אמרה לו: "אתה יודע מה? עכשיו אנחנו נכנסנו לארמון ואנחנו עשינו, כמו שאנחנו אומרים חנוכת הבית. עכשיו אתה צריך להזמין את המלך להתארח אצלנו."

המלך קיבל הודעה מאלחטאב אומר: "חוטב עצים להזמין אותו לארוחה." אומר: "מה לי ולחטאב? מה לי ולבן אדם כזה? אני מלך. איך נלך לאיזה בן אדם שלא מוכר? אין לו כלום." אומר, מתחיל לשלוח לו את ההודעות יום אחרי יום אחרי יום. פעם באו היועצים שלו. אמר להם: "תראה הבן אדם הזה כל הזמן שולח לי ולפעמים אני מקבל הודעה שלוש, ארבע פעמים ביום. עכשיו מה נעשה איתו"? בא היועץ שלו אמר לו: "הָשאידִי (מלכי) מה נגיד לך עכשיו? הוא הזמין אותך, אף אחד לא תָיִכְבָר רָאשו (מגדיל את ראש) רק שֶׁמֶת בָּרַך (ה') הוא הגדול. אתה מלך, אם הבן אדם הזה יש לו רצון לארח אותך אצלו – לך. אם לא היה לו תנאים איך לארח אותך- לא יזמין אותך."

אומרת, מה עשתה את המלכה באותו יום שהמלך רוצה להגיע? בישלה לו מאכל הכי האהוב עליו שהייתה מבשלת לו ולבשה את הבגדים, קודם כל לבשה את הבגדים של המלכות. אומר, ישבו הכינו שולחן משרתת אותו. כמו הבן אדם הזה רק טבל את החתיכת לחם הראשונה ברוטב ונזכר במלכה שלו. אומר, "את האוכל הזה ואת הטעם הזה מאז שהייתה גרושתי אני לא אכלתי את האוכל הזה." הבן אדם קודם כל נכנס, מצא את הבית שלו מועתק אחד באחד – לאיפה שהולך כמו הבית שלו. אומר: "יש משהו בדבר, אין דבר כזה, קודם כל את הבית מועתק, אף אחד לא יכול להעתיק את הבית שלי, רק מי שמכיר את התוכנית של הבית שלי." ובזמן ששלחה לו את האוכל לאכול נזכר בה אמר: "זהו!" פה נפל האסימון. בא לבן אדם הזה, לחטאב, אמר לו: "עכשיו אני שמח להגיע אצלך, אבל אתה צריך לספר לי מה עבר עליך? איך הגעת לזה, איך בנית את זה, איך?" סיפר לו כל האגדה. אמר לו: "תראה, אני איזה יום לפני כמה שנים טובות בקושי הייתי אוכל, בקושי הייתי יושן בבטן לא רגועה מהרעב, אבל שהשם יתברך רצה לעזור לי הגיעה לי איזה אורחת להתארח אצלי ובזכותה הגענו לכל מה שיש לנו." הוא לא ידע אפילו שהיא אשתו של המלך זה שהתארחה אצלו שמארח, הוא לא ידע שהיא אשתו של המלך. אז אמר לו: "עכשיו תביאו לי אותה". אחר כך לבשה את הבגדים של המלכות, לא באה לו בבגדים שהוא שלח אותה. לא הייתה לו ברירה אלא הרים את הכתר מעל לראש שלו ושם אותו על הראש שלה. אמר לה: "את המלך המפורסם ואני הסגן שלך, את המלכה ואני המשרת שלך, הסגן שלך." אומרים: "אם אישה יודעת איך להחזיק בית, להחזיק מטבח, להחזיק משפחה, אף פעם לא יחסר לה שום דבר. ואם חלילה חלילה לא יודעת, הבעל אפילו יעבוד יום ולילה לא יספיק לו לכלום, לכלום, לכלום – אם אישה לא יודעת להחזיק בית אין לך מה ל … " – אז זהו זה הסיפור".

הזוית האישית

הלל: חווית התיעוד הייתה משמעותית מאוד עבורי. תהליך הכתיבה היה ארוך ומרתק, ישבתי בביתה של סבתא עם כוס תה והעוגיות המפורסמות והטעימות שלה והקשבתי לסיפוריה המיוחדים – סיפורים ממקומות שונים,עם צבעים מיוחדים, ריחות וחוויות שונות ומגווונות. תיעוד סיפורי העם של סבתא בעל חשיבות רבה עבורי. כל ילד במשפחה, בכל דור, חייב להכיר את הסיפורים האלו, לגדול עליהם ולספר אותם לילדיו – לדור שאחריו.

סבתי פרחה ניחנה בחכמת חיים שאין כדוגמתה. סבתי מעולם לא למדה קרוא וכתוב, אבל היא תמיד יודעת לבחור בדבר הנכון, להגיד את המילים הנכונות, לקרוא אנשים, לזהות רגשות והבעות פנים. נדיבותה, טוב ליבה והאור המיוחד בפניה מרכיבים את אישיותה המיוחדת וגורמים לה להיות מי שהיא. עם השנים אספה סיפורים וחוויות, ואני מאחלת לה שלא תשכח אותם לעולם. מאחלת לנו להמשיך לשמוע את הסיפורים, יחד עם שיבושי השפה, הפרצופים, הצחוק, הדמעות שמעטרות ומקשטות את הסיפורים בצורה אותנטית ומרגשת. מאחלת לסבתא פרחה חיים ארוכים, שתמשיך לראות את משפחתה גדלה ומתפתחת, ושתמיד תמשיך לקיים את המסורת לכל החיים.

סבתא פרחה: מאוד התרגשתי מהתהליך, התרגשתי לשבת עם נכדתי לדבר איתה ולספר לה את הסיפורים שלי ואת העבר שלי. הרגשתי הרגשה מיוחדת ושמחתי לראות את נכדתי צוחקת ומתרגשת יחד איתי לאורך כל התהליך.

מילון

וּלׇאַד אְלחְטׇבּ
בניו של חוטב העצים

תָיִכְבָר רָאשו
מגדיל ראש

הָשאידִי
מלכי

ציטוטים

”אלְמְרׇה בונה וּאלְמְרׇה הורסת, ממרוקאית - אישה בונה אישה הורסת “

”סבתי פרחה ניחנה בחכמת חיים שאין כדוגמתה. סבתי מעולם לא למדה קרוא וכתוב, אבל היא תמיד יודעת לבחור בדבר הנכון, להגיד את המילים הנכונות“

”נדיבותה של סבתי פרחה, טוב ליבה והאור המיוחד בפניה מרכיבים את אישיותה המיוחדת וגורמים לה להיות מי שהיא“

הקשר הרב דורי