מאגר סיפורי מורשת

שמי יהל, ראיינתי את סבתי בנוגע לתקופת בת המצווה שלה, וכך היא סיפרה לי:

"שמי רחל מזרחי, אני משתתפת בתכנית הקשר הרב דורי. אני ילידת תל אביב, ישראל. נולדתי בשנת 1947. את בת המצווה שלי חגגתי בכך שטסתי לשוודיה כדי לפגוש את הדודה היחידה שלי שנשארה בשוודיה לאחר השואה. עד גיל 12 גרתי בתל אביב עם אחי, אמי ואבי. החיים החברתיים שלי היו מצויינים. תמיד הסתדרתי עם כולם והיינו יורדים כל יום למטה לשחק בכל מיני משחקים חברתיים. בסך הכול התקופה הייתה נעימה וטובה. מבחינת לימודים, פעם, בית הספר היסודי היה מכיתה א' עד כיתה ח' והתיכון היה מכיתה ט' עד י"ב, לא הייתה חטיבת ביניים. לא הייתי התלמידה הכי מצטיינת בכיתה, אבל הייתי תלמידה טובה וממושמעת, הכל היה כרגיל.

כבר בגיל 10 ההורים שלי סמכו עליי מאוד, אבל במיוחד גבר האמון כשמלאו לי 12 שנים והלאה. לא הגבילו אותי בשעת החזרה ממסיבות ופעילויות חברתיות, אלא אני הגבלתי את עצמי וידעתי מתי אני צריכה לחזור גם בלי שאמרו לי. ידעתי למה הם מצפים ממני. מבחינה חברתית האמת היא שהכרתי את כולם בכיתה, וכולם היו חברים שלי. אבל לעומת זאת עדיין היו לי חברות שהיו יותר קרובות אליי משאר הילדות בכיתה. לאחת מהם קוראים אלפא, אירית ואריאלה ומהבנים: דובי ומיכאל.

את בר/בת המצווה חגגו בזמני על פי הגילאים. חלק חגגו לפי התאריך העברי וחלק לפי התאריך הלועזי, חלק בכיתה ז' וחלק בכיתה ח'. אני חגגתי בכיתה ז', שאר הבנות חגגו בכיתה ז' כמוני. לא חגגו בכיתה ו' כמו שקורה היום.

חוויה שאני זוכרת בחדות הייתה בטיסה שלי לחו"ל, לשוודיה בשנות ה-50. זאת הייתה חוויה מיוחדת במינה, הכרתי שם מיד ילדים וירדנו ביחד למטה לשחק בכל מיני משחקים  – אף על פי שלא הייתה לנו שפה משותפת, עדיין הבנו אחד את השני בעזרת ידיים והבעות פנים. הם קיבלו אותי מאוד יפה, רוב הזמן הייתי איתם והם ומאוד אהבו אותי. בנוסף לכך, למדתי לנסוע באופניים וגם הכרתי את הדודה שלי ובעלה.

לאחר גיל 12 לא היה שינוי משמעותי מבחינתי שאני יכולה להצביע עליו או לציין, מכיוון שכבר מגיל 10 הרגשתי והתנהגתי כבוגרת. כמובן שאחרי בת המצווה הרגשתי יותר ביטחון ואחריות מול הסביבה והשתדלתי להתנהג יותר יפה מיפה, אבל כבר אז היה יותר יפה מיפה. הסביבה נתנה פחות משמעות לגיל בת המצווה – כלומר לבנות, אלא שמה דגש יותר על ברי המצווה, הבנים, כי זה היה כרוך בעלייה לתורה וללכת ללמוד אצל הרב הפטרה. השמחה המשפחתית והחברתית לדעתי הייתה יותר גדולה מאשר לבת המצווה.

חווית בת המצווה הייתה ולא תהיה עוד, וחבל. זו חוויה שנותנת משמעות לחיים, מהרגע הזה מתחילים חיים חדשים יותר בוגרים, יותר אחראיים וזו חוויה שלא תישכח והלוואי והיו עוד.

תודה רבה, אני מקווה שהקשבתם בקשב רב ושנהניתם מהסיפור שסיפרתי לכם אודות הדרך בה חוויתי את בת המצווה."

הזוית האישית

סבתא רחל ויהל: היה לנו ממש כיף לעבוד ביחד על התיעוד של סבתא.