מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

סבתא עדי מספרת על הגיבורים שהכירה חסידי אומות עולם

אורי וסבתא מדליקות נרות שבת
סבתא עדי בהולנד
סיפורם של חסידי אומות העולם

הסיפור של סבתא שלי הוא בעצם לא עליה עצמה אלא על אנשים שהיא הכירה כשחייתה כמה שנים בהולנד.

האנשים האלה, היו מה שאנו קוראים היום "חסידי אומות העולם", כלומר אנשים שסיכנו את עצמם ואת משפחתם במלחמת העולם השנייה והצילו יהודים מהנאצים.

הקשר של סבתא עם האנשים האלה נוצר בעצם דרך סבא מוטקה וזאת בשתי דרכים: האחת, כדי ללמוד להיות רופא וטרינר סבא היה צריך ללמוד בחו"ל כי בארץ עדיין לא הו קיימים למודי וטרינריה וסיפור הגבורה של האנשים האלה התרחש בהולנד, וכך הכירו אותם סבא וסבתא.

הדרך השניה – סבא עצמו נולד בהולנד והוא עצמו ניצול שואה. את שנות המלחמה הוא העביר עם הוריו ושני אחיו במחנות ריכוז: בשני מחנות בהולנד ואחר כך עד סוף המלחמה במחנה ברגן-בלזן בגרמניה. לכן ברור שכשסבא וסבתא היו בהולנד בשביל הלמודים הם קשרו הרבה קשרים עם יהודים שכולם היו ניצולי שואה. מה שעוד עזר מאוד לצור את הקשרים האלה הייתה העובדה שסבא דבר הולנדית שוטפת כי זאת הייתה שפת האם שלו.

הקשר של סבתא עם האנשים האלה נוצר כשסבתא לימדה אותם עברית. בזמן השיעורים סבתא שמעה מהם המון סיפורים מהתקופה ההיא ומאוד מאוד הושפעה מהם. סבתא שהיא ילידת הארץ כמעט לא שמעה על השואה עד שהכירה את סבא ומשפחתו. ההכרות עם וופ והייל העמיקה מאוד את התעניינותה בשואה ואת הערצתה לשני האנשים האלה שעשו מה שעשו. את הסיפור הזה שמעתי מסבתא פעמים רבות ובחרתי בו לנושא העבודה שלי בתכנית "הקשר הבן דורי".

הקשר של סבתא עם גיבורי הסיפור

אני רוצה לספר תחילה איך הכירו סבא וסבתא שלי: סבא, כפי שספרתי ניצול שואה מהולנד והיא צברית ילידת הארץ מכפר גבתון ע"י רחובות.

סבא נולד בעיר זיטפן שבהולנד בשנת 1939. היה לו אח גדול ממנו ואח צעיר ממנו.

בשנת 1940 פרצה מלחמת העולם השנייה. במשך שנה בערך עוד יכלו היהודים להמשיך לחיות בשקט בלי חשש מהגרמנים שכבר כבשו את הולנד. לאט לאט המצב ליהודים נעשה יותר ויותר כשה: התחילו להגיע שמועות שמוצאים יהודים מהבתים ושולחים אותם לכל מיני מקומות שעדין לא ידעו מה הם ומהר מאוד הבנו היהודים שהם צריכים או להתחבא אצל אנשים לא יהודים או לברוח.

מי שלא עשה לא את זה ולא את זה נלקח בסופו של דבר למחנות ריכוז חלק קטן מאוד מהם נשאר בחיים והיתר הושמדו. למזלנו הגדול סבא ומשפחתו היו בין אלה ששרדו וחזרו לביתם בזיטפן.

סבא היה במחנות בס"ה שלוש שנים: מגיל 3 עד גיל 6. שש שנים לאחר שהשתחררו מהמחנות, בשנת 1951 החליטו ההורים של סבא שבחוץ לארץ לא בטוח ליהודים לחיות והם עלו לארץ. בינתיים נוספו למשפחה עוד שלושה ילדים ואחד בדרך. לכן החליטו ההורים לקנות בית במושב כי הם חשבו שזה הדבר הכי טוב למשפחה מרובת ילדים כזאת. הם קנו בית במושב עין ורד. סבא למד שנה אחת בבית הספר היסודי בתל-מונד בכיתה שקראו לה "ג' עולים"- כי שם קיבצו את כל ילדי העולים החדשים שלא דברו טוב עברית בלי להתחשב בגילם.

בגיל 14 עבר סבא ללמוד בבית הספר החקלאי "הכפר הירוק". חלומו היה להיות רופא וטרינר ובמשך 4 שנים בכפר הוא היה רפתן. אחרי הצבא (הוא שרת בנח"ל יחד עם סבתא) וגם שם כשהיו בקבוצים – היה רפתן.

סבא רפתן

תמונה 1

סבא וסבתא התחתנו ונסעו להולנד כדי שסבא יוכל להגשים את חלומו להיות וטרינר בזמן שהיו בהולנד (שבע שנים) סבא למד רפואה – ויטרינריה וסבתא גם למדה וגם לימדה עברית ליהודים מבוגרים. אחת מהתלמידות שלה היתה הייל קוויסטרה. עליה ועל בעלה וופ סבתא סיפרה לי כיצד סיכנו את עצמם בהצלת יהודים.

 סיפורם של חסידי אומות עולם – משפחת קוייסטרה

הייל ו-וופ קוויסטרה היו אנשים פשוטים, שגרו באוטרכט איפה שגם סבא וסבתא גרו. סבתא לימדה את הייל עברית פעם בשבוע. לאט, לאט במשך ההכרות איתם סבתא נחשפה לסיפור המדהים שלהם: בזמן מלחמת העולם השניה הם החביאו בביתם שלא היה גדול שמונה יהודים במשך שלוש שנים היו להם שלושה ילדים קטנים בגילאים 4-9 שהיו בבית ולא ידעו שמתחבאים בבית אנשים נוספים וזאת כדי שלא ידברו ויספרו בגן או בבית הספר.

משפחת קוייסטרה

תמונה 2

הסיבה היא שאם היו הגרמנים מגלים שהם מחביאים יהודים – זה היה גזר דין מוות גם למחביאים וגם למתחבאים. גם השכנים מסביב שגרו משני הצדדים שלהם עם קיר משותף – לא ידעו שום דבר. וזאת הכל כי לא ידעו מי משתף פעולה עם הגרמנים (וילשין) ומי לא. וופ היה במחתרת ההולנדית וכך השיג אוכל לכל האנשים בבית. לא כל שמונת היהודים התחבאו שם במשך כל השלוש שנים. חלק עזבו למקומות מחבוא אחרים ובמקומם הגיעו אנשים חדשים. אבל הייתה משפחה אחת, אמא, אבא, בן ובת ששהו אצלם במשך כל שלוש השנים.

הבית היה לא גדול. איך החביאו שמונה איש נוספים בבית, ושהילדים לא ידעו?.

במשך היום כשהילדים היו מחוץ לבית האנשים יכלו להסתובב חופשי בתוך הבית (כמובן בשום פנים ואופן לא לצאת החוצה). בלילה ישנו כולם על מזרונים בחדר אחד קטן. ביום החדר הזה היה נעול. ששאלו הילדים פעם אחת מה יש בחדר הזה ולמה הוא תמיד נעול – הם (הייל ו-וופ) פזרו שם גרוטאות, הראו לילדים ואמרו שזה מחסן.

הגרמנים היו עורכים מידי פעם חפושים בבתים כדי למצוא מסתתרים. בדרך כלל הייל שהייתה כל היום בבית הייתה מקבלת התראה על כך מהמחתרת ההולנדית ואז היא הייתה מורידה את כולם למרתף, מורידה את המכסה ותוקעת מסמרים במכסה.

יום השחרור

בשמונה במאי 1945 שוחררה הולנד מהכיבוש הגרמני. באותו יום הוציאו הייל ו-וופ את כל האנשים שהסתתרו אצלם החוצה לגינה. פעם ראשונה שהם היו בחוץ מזה שלוש שנים. כל השכנים מסביב שלא הרגישו שום דבר משונה במשך כל הזמן. השכנים סיפרו אחר כך שהדבר היחידי שהם חשדו בו זה ש-וופ סוחר בשוק השחור כי הם ראו לפעמים שהוא מגיע הביתה עם כמויות מאוד גדולות של ירקות, הם לא תארו לעצמם למי באמת נועד כל האוכל הזה.

כל השכנים התארגנו וקנו ל-וופ והייל סידור פרחים גדול.

תמונה 3

אחרי המלחמה

וופ והייל נשארו כמובן בקשר הדוק עם כל הנצולים במיוחד עם המשפחה ששהתה אצלם במשך כל התקופה. הילד והילדה שהיו אז הם היום אנשים מבוגרים וחיים בארץ: "הילדה" אליס גרה בקריות ו"הילד" בוב – בפתח תקווה. הם רואים עד היום בהייל ו-וופ אבא ואימא שלהם. אלי גם דאגה שבמקום מגוריה יקראו לאחת הכיכרות בשמם.

הייל ו-וופ קויסטרה היו מבין הראשונים שקיבלו את אות חסידי אומות ההעולם. העניק להם אותו נשיא השני של מדינת ישראל יצחק בן צבי. הם גם נטעו עץ בשדרת חסידי אומות העולם ב"יד ושם".

סוף דבר

סבתא למדה את הייל עברית במשך שלוש שנים בזמן שהייתה בהולנד. הם נקשרו בקשרי חברות חזקים (במיוחד כי סבא היה ניצול שואה בעצמו). כשסבא וסבתא חזרו לארץ הם הזמינו אותם להתארח אצלם והם באו למשך שלושה חודשים. סבא וסבתא טיילו איתם בכל הארץ. הקשר איתם נשאר עד מותם. וופ נפטר ראשון (לפני 20 שנה בערך) והייל נפטרה לפני 7 שנים.

כשהייל הייתה חולה ורצו להעביר אותה למוסד כדי שתסיים שם את חייה – אלי, (הילדה) לא הסכימה לכך ונסעה להולנד להיות איתה ולטפל בה בביתה עד שנפטרה.

קישור למצגת באתר בי"ס "בין ההדרים"

הזוית האישית

המצגת שהכנו בתכנית הקשר הרב דורי

מילון

חסידי אומות אולם
בהתאם לחוק הישראלי ניתן התואר "חסיד אומות העולם" למי שאינו יהודי, ופעל למען הצלת היהודים בתקופת השואה תוך סיכון חייו. התואר ניתן בהתאם לחוק יד ושם משנת 1953. עד כה הוענק התואר ליותר מ-26,000 אנשים.

ציטוטים

”"אי אפשר להבין את ההקרבה והסיכון עד שלא רואים באילו תנאים הם עשו מה שעשו" “

הקשר הרב דורי