מאגר סיפורי מורשת

סבא ראובן גלפרין מספר לנכדתו בלומי את סיפור חייה של אמו, בלומא.

אמי, בלומה גלפרין, נולדה ברוסיה בעיר רוגאצ'וב בשנת 1911 להוריה יעקב זכריה ורחל מסקליק. סבתא רבה שלי נולדה ב- רוגאצ'וב שברוסיה.

החיים בברית המועצות בתקופה זו היו קשים ומסוכנים עבור יהודים שומרי מצוות בכלל, ועבור חסידי חב"ד בפרט. המשטר הקומוניסטי חרת על דגלו מלחמה בדת ובכל הקשור לאמונה בבורא העולם. השלטון רדף עד חורמה כל התארגנות דתית. המשטרה החשאית של ברית המועצות, הקג"ב, הפעילה סוכני חרש בכל פינה ובכל מקום אפשרי. מי שעסק בפעילות דתית נחשד כמתנגד למהפכה הקומוניסטית ונאסר. האסורים נחקרו ימים ולילות בתנאים תת-אנושיים ואולצו לחתום על מסמכים כוזבים. רבים מהם נשלחו לעבודות כפיה בסיביר או הוצאו להורג.

חסידי חב"ד, נאמנים לתביעתו הנחרצת של הרבי הריי"ץ לפעול במסירות נפש לשימור היהדות, לא ויתרו. תוך סיכון עצמי יומיומי. החסידים חרפו את נפשם לא רק למען היהדות שלהם ושל משפחותיהם, אלא גם על מנת לסייע לאחרים. ולמרות הפחד והסכנה המוחשית. סבתא בלומא ובעלה פתחו את ביתם לאורחים רבים, שהסתתרו מפני השלטון הקומוניסטי, שחיפש אותם על "עוון" קיום תורה ומצוות. היו אורחים אשר היו מגיעים רק ללינת לילה. והיו אורחים, שהיו שוהים ומתחבאים בביתם ימים רבים. וזאת למרות, שביתם  לא היה גדול ואולי אפילו קטן ואפילו קטן מאוד,  בסך הכול היו להם 2 חדרי שינה, סלון, מטבח, חצר וכניסה לבית.

מנהגים ומסורת

בביתה של סבתא הקפידו, שלא לאכול בפסח מצה שרויה. לפני חג החנוכה סבתא בלומא הייתה כבר יוצאת לשוק  לבדוק את שקי החיטה. אם  השקיות היו מאובקות, סימן הוא, שהחיטה לא הייתה במגע עם מים. היינו קונים הרבה חיטים, וכל הערב וכל הלילה היינו יושבים ובוררים את החיטה, ואת הפסולת היינו  משליכים החוצה, ומקפידים לשמור את החיטה הנקייה מכל מגע של מים.

כדי לטחון את החיטים בטחנת הקמח המקומית, היו החסידים משלמים שוחד למנהל התחנה. ואז היו מכשירים את כל  המטחנות. וכולם יחד היו טוחנים את החיטה. לאחר מכן, סבתא בלומא הייתה מארגנת את כל החסידים. וכולם יחד היו אופים מצות לחג הפסח. כמובן, שהכול נעשה בשקט, בסתר ובמחתרת מפני השלטונות.

דאגה לזולת

באזור טגנקה, סבתא בלומא שכרה דירה לחג הפסח. ומשהגיע חג הפסח  בני המשפחה ערכו את השולחן עם המצות, שאפו בעמל ויזע. על השולחן הונחו היין, קערות הפסח וכל שאר המצרכים. כולם חיכו לסבא יענק'ל שיגיע  לקדש ולנהל את ליל הסדר. אבל סבא ינעק'ל מתמהמה ולא מגיע. תפילת ערבית הסתיימה כבר מזמן, אבל סבא ינעק'ל לא חזר.  עברה שעה, עברו שעתיים והוא לא חזר. פתאום נפתחה הדלת וסבא ינעק'ל מגיע בשמחה ואומר: "גוט יום טוב!". " אבא איפה היית?" שאלו הבנות, סבא ינעק'ל התיישב והתחיל לספר: "פולע כהן (רפאל נחמן כהן) נמצא בסיביר. ואין מי  שיערוך את הסדר במשפחתו. וכשיצאתי  מהתפילה, נזכרתי בהם והלכתי לביתם, כדי לערוך  איתם את ליל הסדר. ב"ה סיימתי ועכשיו הגעתי הביתה".

ר' רפאל נחמן כהן הנ"ל היה חברו של הסבא, יעקב זכריה הלוי, אביה של סבתא בלומא, הוא גר במוסקבה ולו 3 בנות ותינוק קטן. יום אחד הגיעו לביתו של ר' רפאל שוטרים אסרו אותו, והוא  נשלח למקום נידח במזרח סיביר.

אביו של רפאל נחמן, ר' ברוך שלום כהן, ניסה להשיג את שחרורו של בנו, פולע, הוא עבר בין כל המשרדים הממשלתיים עד שהצליח להשיג את המסמך, שמורו על שחרורו. פולע ריצה שנה אחת מתוך שלוש שנים. אבל היות, שהבן  היה במקום נידח במזרח סיביר, לא הייתה אפשרות לשלוח את המסמכים בדואר מהיר. סבתא בלומא לקחה את המסמכים ונסעה נסיעה ארוכה של שבועיים, ממוסקבה עד למזרח סיביר ברכבות שונות. עד שהגיעה לסיביר. שם היא מצאה אותו במחנה עבודה, והביאה אותו הביתה משוחרר.

כעבור שנים, בנו של פולע, ר' יואל כהן ( החוזר של הרבי)  הודה לסבתא בלומא על השחרור של אבא שלו. וכאשר  סבא ראובן היה נפגש איתו, הוא היה קם על רגליו ושואל: " מה שלום בלומא?"

סיפור משפחתי של השגחה פרטית

בעיר חוסט שהייתה שייכת עד למלחמת העולם השנייה להונגריה או לצ'כיה, גרה אישה בשם אסתר בת יעקב, בת דודתו של חמי, אליעזר ליפמן לוי,  בשנת  1918  עברה אסתר לארצות הברית,  שם התחתנה עם ר' יוסף רובינשטיין.

כעבור 25 שנים, בהונגריה התחוללה השואה,  בה נספו כל אחיה ואחיותיה של אסתר.  הם השאירו 23 אחיינים. 22 מהם נשארו בהונגריה וברומניה ואסתר רובינשטיין הביאה את כולם לארצות הברית. שם היא דאגה לכולם להשכלה גבוהה ולחתן אותם. (לא היו לה ילדים ביולוגיים)

בעיר חוסט נשארה האחיינית ה-23 בשם פריידי, שהייתה שייכת לחסידות סאטמר. כשנה לפני השואה, בגיל 17, היא התחתנה ובשואה בעלה נספה. פריידי נשארה בודדה, אבל היא לא יכלה לצאת מחוסט שהייתה תחת השלטון הרוסי הקומוניסטי. דודתה אסתר רובינשטיין עשתה את כל המאמצים להביא אותה לארצות הברית. רק כעבור 22 שנה  היא הצליחה  להוציא אותה לצ'כיה, ומצ'כיה היא הביאה אותה לניו-יורק. כל השנים פריידי גרה אצל משפחת רובינשטיין עד שהתחתנה עם יהודי בשם גולדשטיין. פריידי עבדה כמלצרית במסעדה כשרה בשכונת ויליאמסבורג שכונה של חסידי סאטמר.

בשנת 1972, לפני י' שבט, סבתא בלומא נסעה עם חברה שלה, גב' דובנוב, לרבי מליובאוויטש בפעם הראשונה, סבתא בלומא הייתה אישה מאוד סקרנית. והיא החליטה לנסוע מקראון-היטס לשכונת וויליאמסבורג, כדי להכיר את חסידי סטאמאר. הן טיילו בשכונה ורצו לאכול משהו. הן נכנסו למסעדה, המלצרית ניגשה אליהן  ושאלה באידיש: "מהיכן אתן"? סבתא בלומא ענתה: "מקרית מלאכי בישראל" המלצרית: "יש לי קרובת משפחה בקרית מלאכי". סבתא בלומא  שאלה: "מי זאת?" המלצרית (פריידי)השיבה: " דינה גלפרין." סבתא בלומא: "זו כלתי!" פריידי הייתה בהלם ולקחה שני שקים גדולים מנייר, ומילאה אותם בכל מיני עוגות ועוגיות. סבתא בלומא אמרה לה: "אין לי כסף לשלם." ופריידי ענתה: "מי מדבר על כסף?" אמרה והניפה ידה בביטול: "בשביל דינל'ה אני נותנת ה——כל!!!"

הזוית האישית

בלומי: נהניתי מאוד, לשמוע על סבתא מיוחדת, שאני נקראת על שמה. תמיד ידעתי שיש לי סבתא מיוחדת עכשיו אני יודעת הרבה יותר עליה. אני רוצה להודות לסבא שלי שדאג לתמונות וסיפר לי את הסיפורים היפים. סבא ראובן: נהניתי מאוד לספר לבלומי שלי סיפורים על אמי. וכשספרתי לה את הסיפורים בלומי מאוד התלהבה. הרגשתי שאני ממלא חובה לאימא שלי.