מאגר סיפורי מורשת

סבתא מרים (מצד אבא) נולדה ברובע היהודי הנקרא "חרה זרירא" בעיר טריפולי שבלוב בשנת 1939. סיפרה סבתא:

״היינו 12 אחים ואחיות וגרנו בקהילה דתית במיוחד. אבי רבי משה נעמן היה רב, מוהל ועסק גם בהוראה, חזנות ושחיטה בהתנדבות. לפרנסת המשפחה עסק בייצור יין ושיווק משקאות. אמי רחל הייתה עקרת בית והייתה אישה צנועה וענווה. התגוררנו בדירת ארבעה חדרים עם מטבח ושירותים בבניין בן קומה אחת ומתחת הייתה חנות. למדתי בבית ספר איטלקי משום שהשלטון באותה תקופה היה איטלקי ולמדנו בו חשבון, איטלקית, עברית כשפה שנייה, ותורה למדנו בבית הכנסת.

העלייה לארץ ישראל

בשנת 1945 החלו פרעות ביהודי לוב ואז החלו לחשוב על העלייה לארץ ישראל. בשנת 1948 קנה אבי משה דרכונים לא חוקיים לכל בני המשפחה אך הם היו יקרים ונאלצנו למכור את דירתנו. לאחר מכן עלינו על אניית משא לנאפולי שבאיטליה, הנסיעה הייתה קשה מאוד, במשך שלושה ימים היה אסור לצאת מבטן האנייה למעט שעה אחת בלילה. כשהגענו לקחנו רכבת למילאנו.

בדרך למילאנו קרה משהו נורא, אחי, יואל, שהיה בן 6, פתח את דלת הרכבת ונפל לעמק בין הרי האלפים שבשוויץ. הרכבת עצרה, סבא משה ועוד מספר גברים נסעו לבית החולים במילאנו  עם האמבולנס שהסיע את יואל. במשך ימים רבים ישב יואל בבית החולים מגובס.

לאחר המקרה הוטסנו חזרה לארץ והתמקמנו במחנה עולים של הבריטים בבאר יעקב בתנאים קשים הרבה יותר ממה שציפינו. למזלנו דוד שלי יוסף דאג לנו כשראה את מצבנו הקשה, הוציא אותנו מבית העולים ונתן לנו לגור בדירה שכבש במלחמת השחרור (הבית שכבש היה של המופתי, מנהיג הערבים של כפר שלם). גרנו שם עד שהסתדרנו. לאחר מכן גרנו בצריף בשכונת מונטיפיורי ועברנו לגור בו. לאחר זמן רב, נודע שהבית שיך לאדם בשם גרינזבורק, הסופר אחד העם. בתו דבורה דרשה לפנות את הבית וטענה שפלשנו אליו כרכוש נטוש. למרבה המזל כעבור זמן הכירה דבורה את המשפחה והחליטה לעזור לנו. בארץ למדתי בבית הספר פינקס. לאחר כמה שיטפונות שהיו באזור, עברנו הרבה דירות עד שהגענו למושב חצב שם אבי משה התקבל כרב שוחט ומוהל. סיימתי את לימודיי בביה"ס.

הזוית האישית

הנכד ניר: למדתי מהעבודה הרבה על החיים בלוב כשסבתא הייתה ילדה ועל הרצון הרב לעלות לארץ ישראל. מאוד התעניינתי בסיפורים שלה ובחוויות שצברה מפעם.