מאגר סיפורי מורשת

שמי הוא רחל על שם רחל אמנו, מכיוון שבעבר נתנו שמות רק מהתורה. שם החיבה שנתנו לי היה רסל. שם משפחתי הוא סיסו, שם משפחה זה לא שונה. שם משפחתי הקודם היה וקנין. לשם זה אין משמעות, שם משפחה זה נפוץ. נולדתי במרוקו בעיר קזבלנקה. שנת לידתי היא 1954. עליתי לארץ בשנת 1958, בהיותי בגיל 3. איני זוכרת דבר מהעלייה לארץ. הגענו ישר לקריית שמונה. העלייה לארץ הייתה הגשמת חלומו של אבי הדתי, הוא רצה לעלות לארץ הקודש.

אני האחות הרביעית מתוך שישה אחים ואחיות. גדלנו בבית קטן, הקשר בינינו היה מיוחד. כולנו נרתמנו לעזרה להורינו שעבדו מחוץ לבית. לי ניתן יחס מיוחד כי הייתי חולנית, לכן הוריי הגנו עלי ודרשו לתת לי יחס מיוחד מאחי ואחיותיי. היינו שלושה בנים ושלוש בנות. אחי הבכור דוד, נהרג בהפגזה על קריית שמונה בהיותי בת 13, ומאז אנו חמישה אחים. בילדותי גדלתי בבית רכבת בקריית שמונה. בביתי היו רק שני חדרים קטנים שבהם הצטופפנו, אך חיינו עם הרבה אהבה. בית הכנסת היה סמוך לביתי ועד היום מתנגנים באזניי סלסולי התפילות מבית הכנסת. אני זוכרת שההכנות לחג הפסח ולחג השבועות היו קדחתניות: כל המשפחה עזרה לקבל את החג. בשבועות היינו עולים להרי נפתלי, קוטפים ירק ופרחים וממלאים את הבית בירק, כמנהג החג זכר להר סיני. אכילת מאכלים מיוחדים המתאימים לכל חג של מסורת לבית הוריי. את החגים אנו חוגגים בארוחות משפחתיות והליכה לבית הכנסת השכונתי.

למדתי בגן ילדים בקריית שמונה עם גננת שהייתה חיילת. למדתי בבית ספר דתי (רמב"ם). למדתי גם בבית ספר חקלאי כפר חסידים, משם יש לי זיכרונות נפלאים של שילוב של למידה ועבודה בחקלאות. אהבתי לאסוף מפיות נייר מדהימות ומדבקות צבעוניות וכן אגרות ברכה. אהבתי לשיר את שירי ארץ ישראל ושירי תנועה ששרנו בחגים ובערבי שבתות. שיחקנו חמש אבנים, תופסת, גוגואים, מחניים ותחנות. רוב המשחקים היו בחוץ עם ילדי השכונה. הולדת אחי הקטן מאיר היה אירוע המשמח בשנים אלו. האירוע הכי עצוב בחיי היה מותו של אחי הבכור דוד, שנהרג בהפגזה על קרית שמונה. בני הבכור שיחיה קרוי על שמו.

אני זוכרת בעיקר את מלחמת ששת הימים ומלחמת יום הכיפורים, שהייתה מאוד קשה לעם ישראל. במלחמת ששת הימים דאגנו מאוד, אך מיד לאחר מספר ימים השמחה הייתה גדולה, כששמענו שכבשנו את ירושלים וש"הכותל בידנו!" אני זוכרת גם חוויות קשות שעברנו במלחמת יום הכיפורים: מטוס סורי נכנס מעל קריית שמונה. שמענו בום על קולי ומאוחר יותר שמענו על האבידות שהיה בקרב שכנים, מכרים תושבי העיר, והעצב היה גדול!

הכרתי את אישי דרך חברתי הטובה. ביקרתי אותה ושם פגשתי את אחיה, שמיד התאהבתי בו. בשנת 1973 נישאנו. הייתי בת 20. החתונה התקיימה באולמי "גיל" שבקריית שמונה. כשילדתי את בני הבכור דודי הייתי בת 21. עבדתי במפעל טקסטיל כלבורנטית, במעבדה בארץ. למדתי במכללה לטקסטיל. עבדתי שם זמן קצר עד שהתחלתי את לימודי כמורה. עסקתי בהוראה במשך 40 שנה וחינכתי דורות רבים. ועד היום אני מתגעגעת לעבודת ההוראה. אני אוהבת היום לטייל בארץ, לצייר ולקרוא ספרים. בעבר השתתפתי בחוג של "החברה להגנת הטבע" ובמשך ארבע שנים טיילתי וראיתי מקומות מדהימים בארץ. עד היום אני עוסקת בחוגים כמו ציור, פסיפס, ומשתתפת בחוגי ספורט והכי חשוב – מטפלת בנכדים שלי. כיום יש לי שני בנים ושתי בנות ותשעה נכדים מדהימים. הנכדים באים לבקר בסופי שבוע או כשהם חולים, כדי להתפנק אצלי. אני חוגגת את יום הולדתי בקרב המשפחה והנכדים.

הזוית האישית

הנכדה מיקה: המפגשים עם סבתא היו לי מגבשים ומלמדים. למדתי סיפורים על הילדות של סבתא שלא ידעתי קודם, והיום אני יכולה לראות מה סבתא והמשפחה שלה עברה ואיך העולם השתנה.