מאגר סיפורי מורשת

שמי פסיה, נולדתי בשנת 1937 בעיר קטנה בפולין שקראו לה ויז'ן. בשנת 1939 פלשו הגרמנים לעיירה. זה היה בדיוק ערב שמחת תורה כאשר כל הבית מריח ממטעמים לחג ומיד הם הודיעו שאנחנו חייבים לעזוב את העיירה. כל אחד יכל לקחת איתו מה שהוא יכל לשאת איתו. היות ואני הייתי תינוקת, אמי ז"ל התעטפה בשל גדול ונשאה אותי בזרועותיה. צריך להבין שהתקופה הזאת הייתה עונת הסתיו וסתיו בפולין זה אומר גשמים, רוחות וקור אימים.

הובילו אותנו למרכז העיירה ומשם צעדנו לגבול ליטא (הגרמנים טענו שהליטאים יתנו לנו להיכנס אליהם). אבל אף אחד לא רצה את היהודים ולא נתנו לנו להיכנס. שלושה שבועות חיכינו וסיפרו לי שאני לא רציתי להיכנס למחבוא של סדינים ואמרתי "שהילטה (היטלר) יכנס לשם."

יהודי ליטא ידועים כאנשים מאוד טובים ולאט לאט הצליחו לשחד את השומרים וכך הצלחנו להיכנס לליטא. כל היהודים התפזרו בין משפחות כבודדים או בזוגות וכך שהינו אצלם שנתיים ואנו הודנו להם על כך. אחרי שנתיים, החיילים הרוסים היו צריכים לעזוב את ליטא כי הגרמנים פלשו לשם וביקשו מהפליטים שמעוניינים להצטרף אליהם. אנחנו, המשפחה שלנו ועוד כמה שהרגשנו כבר על בשרינו מי הם הגרמנים, הצטרפנו אליהם.

הדרך לרוסיה לא הייתה "סוגה בשושנים". מכל הצדדים הפגיזו אותנו. מלמעלה המטוסים, ומהצדדים הפרטיזנים. בדרך קפצו אנשים מהרכבות כדי להינצל ואיבדנו הרבה אנשים טובים כי הרכבת המשיכה לנסוע. הגענו בשנת 1941 ל"קולחוז" וגם שם בגבול רוסיה לא רצו אותנו. אבל איך שהוא הצלחנו ושלחו אותנו לכפר נידח ברוסיה. את אבא שלי לקחו למלחמה ושלוש שנים נלחם בפינלנד נגד הגרמנים. בכפר "אדליקסי" קיבלו אותנו מאוד יפה אבל הם היו מאוד עניים ולא יכלו הרבה לעזור. גם אמי וגם אחיי (שהיו גדולים ממני) יצאו לעבודות שונות בקולחוז כדי להשיג תפוחי אדמה ועוד מצרכי יסוד. אני נשארתי לבדי וניסיתי לשעשע את עצמי לצחוק, לקפץ ולהשתולל עד שאמי חזרה מהעבודה בשדות. למזלנו הייתה לנו עז בחצר של חדר אחד והיא עזרה לנו הרבה, היה לנו חלב.

בגיל 6 רציתי מאוד ללכת וללמוד בבית ספר. ברוסיה מתחילים הלימודים בגיל 7 ולא היה לי אף אחד מהכפר שרצה ללמוד בבית ספר. בכיתי יום ולילה עד שהסכימו לקבל אותי לבית הספר שהיה בכפר אחר. הדרך לשם הייתה קשה מאוד. בחורף הייתי צריכה לצעוד בשלג, נעליים לא היו לי ונעלי החבלים שעשו לי היו נכנסים לשלג והייתי יוצאת עם הרגל בלי נעל. באביב היו צריכים לעבור נהר – גשר לא היה מעליו והיינו צריכים לקפוץ מצד אחד לצד שני. שרדתי את כל זה בשמחה, העיקר שאני הלכתי לבית הספר.

הזוית האישית

הסיפור תועד במסגרת תכנית הקשר הרב דורי שנערכה בבית הספר מבואות בבאר טוביה, התש״ף. התכנית התקיימה בהדרכתה של המורה חופית יצחקי.