מאגר סיפורי מורשת

שמי אתי הרמן, נולדתי בוורוצלב שבפולין אחרי מלחמת עולם השנייה.

הורי נפגשו בעיירה חלם (העיירה של "החכמים"), כשאמי שימשה כמשרתת במשפחה נוצרית והתחזתה לנוצרייה. אבי ברח לרוסיה כשפרצה מלחמת העולם השנייה, והתגייס כחייל לצבא האדום הרוסי. הצבא האדום כבש את פולין מידי גרמניה בשנת 1945. החייל הזה ראה פתאום בעיירה חלם נערה עם עיניים שחורות הוא שאל אותה "עמך?", והיא ענתה לו "כן". (זאת הייתה מעין סיסמה, אם הצד השני הבין את השאלה סימן שהוא מבין אידיש) שניהם התרגשו משום שהם חשבו שהם היהודים האחרונים בעולם, כבר הרבה שנים הם לא פגשו מישהו שהודה ביהדותו.

הם נסעו לעיירות שלהם הוא נסע ללודז והיא נסעה לעיירה איזביצה שליד לובלין (היום העיירה הזאת ידועה בתולדות עמנו כעיירה שנכחדה כליל) שניהם גילו שנשארו מעט יהודים בעולם, אבל לא במשפחתם. המשפחות של שניהם נספו בשואה. הם התחתנו והביאו לעולם את אחי, ואחרי שלוש שנים אותי.

משך שנים ארוכות הטרידו אותי שאלות בקשר לשואה, שכל הזמן נכחה בבית. למשל, איך זה קרה??? למה לא ברחתם? ניסיתי להבין את מה שקרה וקראתי עוד ועוד על השואה. עד היום אני לא מצליחה להבין את הרוע הזה.

שאלה נוספת שהטרידה אותי: אחרי המלחמה, כשהורי חזרו הביתה וגילו שאין משפחה, למה הם נשארו בפולין? לא קיבלתי על זה תשובה. למה הם הביאו לעולם רק שני ילדים, הרי שניהם באו ממשפחות גדולות, הם לא רצו שוב להיות חלק ממשפחה גדולה?

את התשובה קיבלתי רק כשבאתי לספר לאמי שאני בהריון הרביעי שלי. והיא ממש כעסה. ושאלה אותי: "אם זה יקרה שוב, איך תצילי אותם???" רק אז הבנתי שהשואה עוד נותנת את אותותיה ונמצאת בבסיס של כל החלטה בחיים.

כשאמי נפטרה היא זכתה שיהיו לה: שני ילדים, שבעה נכדים, וחמישה עשר נינים.

זה היה הנצחון האמיתי שלה – המשפחה הזאת

למרות שהשואה התרחשה לפני למעלה משבעים שנה, היא נוכחת בחיי כל הזמן. היום אני כמדריכת טיולים מזכירה ומדברת על זה ולא נותנת לשואה להישכח.

החוויה הישראלית

באחד המפגשים כאשר נתבקשנו יחד עם הסבים והסבתות לבחירת מקום במרחבי בית הספר שבו יש את הקשר לארץ ישראל, בחרה סבתי שאצלם אותה בזווית הזו, מחייכת ברקע של הצמחיה הירוקה. ככה סבתא רצתה שאצלם אותה עם החיבור לירוק החיבור לחיים. (רוב המשפחה של סבתי נספתה בשואה).

אני מצטטת את סבתי: "זה הניצחון האמיתי, זאת ההצלחה האמיתית של חיי".

הזוית האישית

סבתא אתי: זאת הייתה הזדמנות נדירה לדבר על הנושא הזה שמהווה חלק כל כך מרכזי בחיי ועבור הנכדה שלי זאת היסטוריה שמתייחסים אליה פעם בשנה ביום השואה. השאלון המדוייק אילץ אותנו להתייחס לאספקטים שונים וחורגים מחיי היומיום שלנו. אני מאחלת לנכדתי ולבני הכיתה שלה לחיות בשלום ובשלווה, בבריאות טובה ובאושר.

הנכדה: נהניתי מסיפורים שלך ובמהלך המפגשים, כשסיפרת את סיפורייך הייתי שקועה בהם.

חברי הקבוצה: אתי יקרה, נהנינו מהמפגשים איתך. העשרת אותנו בסיפורייך על ההיסטוריה של עמנו. את עבורנו מודל לחיקוי.