מאגר סיפורי מורשת

 

 

 

נולדתי בשנת 1938, בעיר אמארה שבעירק. זו עיר דרומית בעירק. הייתי קטנה, בת 10 כששמעתי על הקמתה של מדינת ישראל. זוכרת שהבנתי ושמעתי, שמרשים עכשיו לעלות לישראל, לכל המשפחות. זה לא היה כל כך מהר. המשפחות נרשמו לעליה וגם אנחנו. 

 

אבא שלי עבד כספק מזון לבתי חולים. היו לו הרבה התחייבויות, והרבה מה לעשות. התחלנו לתת ולמכור רכוש. השתדלנו למכור מה שיש, או מכרנו או נתנו. נאמר לנו שאסור לצאת מן הארץ עם זהב , חוץ מטבעת נישואים ומעט כסף מוגבל, כל אחד בהקצבה שאושרה. זה היה מאוד קשה.

 

היגיע שעת הנסיעה. נסענו מהעיר אמארה לעיר הבירה בגדאד. שם הביאו אותנו לבית כנסת גדול גדול. שם ישבנו  כמה שבועות. הייתה רשימה עם תאריכים, כל אחד מתי יוצא. חיכינו עד שהיגיע התור שלנו. באותו יום העבירו אותנו לבית כנסת אחר.

 

כשקמה מדינת ישראל, בשנת 1948, הייתי באמת קטנה. הבנתי שיש לנו מדינה משלנו. שמענו על כך  ברדיו, בסתר. התחליה שנאה, הערבים …זרקו עלינו אבנים, עברנו אז תקופה קשה. 

10 בטבת, שאלתי את אבא שלי: "למה את צם?" והוא ענה לי : "היום הוא בדיוק אמצע החורף". עד היום אני זוכרת  את "10 בטבת".כל השנים בארץ, ב"10 בטבת", אני זוכרת כמה שנים אנחנו כבר בארץ.

 

שנת 1950. ה – 10 בטבת, אבא שלי צם ולמחרת יצאנו מבית הכנסת השני לשדה התעופה. שם ערכו עלינו חיפוש. מאוד בקפדנות, גנבו את כל הבגדים והחפצים היקרים. אם התחשק לשומר איזה בושם, הוא לקח אותו.  חיפשו אפילו על הילד הקטן. לא הגענו ישר לישראל, אלא תחילה לקפריסין. שם העבירו אותנו למטוס אחר….. היו הרבה תלאות בדרך. הביאו אותנו ללוד. 

כבר באותו לילה חשוך העבירו אותנו "לשער העלייה". שם התאספו כל העולים החדשים שהיגיעו, שהביאו מכל העולם…מכל המקומות. חיכינו שם עד שיסדרו לאיזה מקום מעבירים אותנו. לא למקום שאנו רוצים. נגיד אנו רוצים לירושלים, לא יתנו, נציגי הסוכנות בעצמם יחליטו מה לתת.

 

הביאו אותנו לפרדס חנה. הייתי בת 10, ואני זוכרת שנתנו לנו צריף. רצינו להגיע לבאר-שבע, כי האחיות שלי היו שם. אנחנו לא הכרנו מקום אחר. אבא לא רצה לגור בבאר שבע. אבא שלי, כבר ביקר קודם בישראל, הוא בא לפני המלחמה, בזמן המנדט הבריטי, הוא בא כתייר. הוא רצה רק לירושלים. העבירו אותנו מבאר-שבע לירושלים. בבאר שבע הציעו לנו שיכון ובירושלים לא. שוב התחלנו הכל מהתחלה, באוהל לצריף, כל התלאות האלה. זה לא היה קל. אדם בא מבית גדול, לעבור לאוהל זה קשה. לנו הילדים זה היה כמו משחק. לאמא שלי זה היה מאוד קשה. אין אוכל, לעמוד שעות בתור, בשביל לקבל מנת אוכל…. בכל זאת הסתדרנו, עד שנתנו לנו יום אחד שיכון.

זה האירוע הכי משמעותי שלי, העלייה ארצה, פתאום הביאו אותנו לאוהל,  הרגשנו כמו גדנ"עים. זיקיות, נחשים, הרגשנו עצמנו כמו לחיות בג'ונגל.

 

היינו במעברה "מקור חיים", היום זה אזור הקטמונים. מאוד שמחנו יש בית. יש כיור. דירת שיכון של שני חדרים וראינו זאת כמו ארמון.

 

היום, אני אשה מאוד עמוסה, יש לי הרבה פעילויות, אני עובדת גם בחוץ וגם בבית. אני אוהבת מאוד מוזיקה. הולכת לחוגים למוזיקה, לנגן לשיר, הולכת למופעים. מנגנת על הרבה כלים. לא על כולם במאה אחוז. מנגנת על עוד, על קנון, על תופים. אנחנו משפחת בסון, משפחה מאוד מוזיקלית. אבא שלי וסבא שלי, כולם ניגנו. אני היחידה בין הבנות שלמדה לנגן. אחי לימד אותי את הסולמות.

 

מבצע עזרא ונחמיה: "מבצע עזרא ונחמיה, שנקרא גם מבצע בבל או מבצע עלי בבא, הוא מבצע העלאת יהודי עיראק לישראל כחלק ממבצעי העלאת היהודים לארץ במהלך שנות ה-50. המבצע קרוי על שמם של עזרא ונחמיה, מנהיגים יהודים בבבל ובארץ ישראל בתחילתה של תקופת בית שני". 

 העולים מעיראק נוחתים בשדה התעופה לוד 11.9.1950 ( ויקיפדיה)

 

מקור חיים: "מקור חיים היא שכונה בדרום העיר ירושלים באזור עמק רפאים. השכונה גובלת בשכונת בקעה ובאזור התעשייה תלפיות".

הקטמונים: "קטמונים (או גוננים, בשמה העברי שלא נקלט) היא שכונה בדרום-מערב ירושלים, המורכבת משמונה תת-שכונות. אוכלוסייתה מונה כ-16,000 איש".