מאגר סיפורי מורשת

סבתא מירי רוזה נולדה בשם מינדל קראוס  ונקראה על שם סבתא (מצד אמה) שנרצחה בשואה. סבתא נולדה בשנת 1946, כים היא בת 75.  סבתא נולדה כפליטה על אדמת גרמניה הכבושה שלאחר מלחמת העולם השנייה בעיר מינכן להורים ניצולי שואה, כבת יחידה. מקורו של שם המשפחה המקורי הוא מגרמניה, אך לא ברור לסבתא מה משמעו.

בגיל 3 (שנת 1949) עלתה סבתא עם שני הוריה למדינת ישראל, מתוך ציונות של הוריה ומחשבה לגור במדינת היהודים. סבתא לא הרגישה את השינוי מארץ הולדתה לישראל משום שהייתה מאוד מאוד צעירה. עם עלייתם מיקמו את המשפחה במעברה ליד רחובות, בלי שהייתה להם בחירה היכן לגור, ולא היה לסבתא ולמשפחתה מושג היכן יגורו בישראל.

מעט אחרי כן עברו הוריה של סבתא לגור במושב סתריה (באזור רחובות), שם גדלה סבתא עד שהתגייסה לצבא. אין לסבתא זיכרונות מיוחדים מהילדות.היא גדלה בבית סוכנות קטנטן וצנוע בן חדר וחצי במושב שבו היו מבני הציבור הרגילים, בית כנסת, דואר, מרפאה, צרכנייה ובית ספר. לסבתא היה צעצוע אחד בלבד, בובה אחת שמאוד אהבה וקיבלה מהוריה בגיל 6: בובה שהוריה נדרשו לחסוך כסף כדי לקנותה, בשל חוסר אמצעים בהם חיו. הבובה אינה קיימת עוד.

במושב לא היה גן ילדים. בית ספר יסודי למדה סבתא עד כיתה ג' במושב, ומכיתה ג' החלה לנסוע עם כמה ילדים נוספים מהמושב לעיר רחובות. אין לסבתא זיכרונות מבית ספר יסודי. גם בתיכון סבתא למדה ברחובות עד כיתה י' (במשך שנתיים) ואין לסבתא זיכרונות גם משם.

בילדותה אספה סבתא בולים ועסקה בספורט – ריצות וקפיצות למרחק ומשחק מחניים. במושב נהגו לשחק בכדור, קלאס, קפיצה על חבל. לסבתא זכור במיוחד שבגיל 10 חובר המושב לחשמל פעם ראשונה והייתה שמחה גדולה במושב וערכו מסיבה. סבתא לא אהבה לאכול בשר (היא עד היום צמחונית), אבל כשלא הייתה ברירה ולא היה משהו אחר לאכול – אכלה בשר. סבתא מאוד אוהבת מאז ילדותה את שירי יהורם גאון (וזוכרת חלק מהמילים עד היו ), אותם שמעה ברדיו טרנזיסטור שקבלה מהוריה. סבתא נהגה לזמזם לעצמה את מילות השירים שכן הוריה לא למדו מעולם לדבר עברית.

האירוע המשמח ביותר שסבתא זוכרת מגיל הבגרות הוא בת המצווה שנערכה לה במושב. והאירוע העצוב שזוכרת הוא ציון יום השואה מדי שנה במושב. את חגי ישראל חגגה סבתא בחיק המשפחה הקטנה, בדרך כלל בארוחות, כאשר בחג שבועות חנוכה ופורים היו ארועים גדולים במושב בהם השתתפו כל תושביו. סבתא הכי אהבה את חג חנוכה בשל הקשר שלו לאור ולשמחה, ואת חג השבועות אהבה בזכות השירים השמחה והירק. מעבר לכך לא היו מנהגים מיוחדים במשפחה.

בגיל 16 סבתא עזבה את לימודיה והחלה לעבוד בעבודתה הראשונה – מזכירה במועצה האזורית. שם עבדה עד גיוסה לצבא, את מקצוע המזכירות רכשה במהלך הלימודים  והחלה לעבוד בגיל צעיר כדי לעזור בפרנסת המשפחה שהתקשתה מאוד להשיג כסף למחיה בסיסית. סבתא מאוד נהנתה בעבודתהבמקצוע בו רצתה לעבוד וזוכרת סביבת עבודה אנושית מאוד נחמדה ואדיבה. סבתא בטוחה שהאירוע המכונן בחייה הוא לידת שלושת בניה (אבא ושני אחיו).

עם גיוסה שירתה סבתא בחיל האויר בבסיס סודי, שם הכירה את סבא (בעלה לעתיד). סבתא הכירה את סבא בצבא כששירתו באותו בסיס, במהלך העבודה והמשמרות המשותפות. היא התחתנה בגיל 22 חתונה גדולה שנערכה באשקלון בבית מלון וקדמה לה מסיבת חתונה שמחה ויפה. יש לסבתא עדיין תמונות מהחתונה אך הן בשחור לבן כפי שצילמו אז. שלושת בניה של סבתא נולדו כאשר היתה בגיל 23 , 25 , 29 ועד שילדיה לא גדלו לא נסעה סבתא לטיולים בחו"ל. כשגדלו – סבתא וסבא מאוד אהבו לנסוע לטיולים בחו"ל וביקרו במדינות רבות באירופה ובארצות הברית.

סבתא זוכרת שלוש מלחמות: בגיל 10 מבצע קדש (מלחמת סיני), היא זוכרת שעשו רשתות הסוואה בבית ספר. מלחמת ששת הימים (שחלה לאחר שחרורה מהצבא), אז נקראה לחודש שירות במילואים בתפקידה בחיל האוויר, ומלחמת יום כיפור: אז כבר היתה אימא לשני ילדים קטנים באשקלון – משם היא זוכרת את האזעקות שהביאו לריצות למקלט השכונתי ואת ההרעשות של חיל האויר המצרי.

כאשר בניה גדלו החלה סבתא לעבוד כמזכירה במחלקה לייעוץ בחיי נישואים בעיריית אשקלון, שם עבדה עד שפרשה לפנסיה ומאז מתמקדת בהתנדבות. תחביביה של סבתא כללו קריאה ועבודות יד, התנדבויות בבית חולים ובשי"ל. בנוסף, מאז גיל פנסיה סבתא מתנדבת הרבה יותר, הולכת למופעים ולסרטים עם חברות ורואה הרבה טלוויזיה בבית, תוך עזרה ככל שנדרשת בטיפול בסבא (שיש לו מטפלת ונזקק לעזרה). סבתא חושבת שלימודים הם דבר מאוד חשוב לעתידו של כל אדם, ולו יכלה הייתה לומדת פסיכולוגיה.

כיום לסבתא יש משפחה גדולה מאוד גדולה בהרבה מזו שבה גדלה, וכוללת שלושה בנים, ו-11 נכדים – מהם שניים כבר נשואים. סבתא מצפה ליום שבו תיהפך לסבתא רבתא ותזכה לנין / נינה ראשונים. כל המשפחה גרה בארץ ומבקרת את סבתא ביקורים שסבתא מאוד אוהבת.

תמונה משפחתית – פסח 2009

בחרתי תמונה משפחתית זו בה אני התינוק בידיים של סבתא מירי, ואני בן מספר חודשים בלבד, בחג פסח 2009. מדי חג פסח כאשר סבתא רבתא שלי (אדלה רוזה) הייתה עדיין בחיים, דאג אבי לכנס את כל הנינים שלה בפתח ביתה לתמונה משפחתית עם סבא וסבתא שלי, כדי לגרום לה אושר. סבתא רבתא הייתה מאוד גאה בניניה שגדלו משנה לשנה. בתמונה נמצאים סבתא רבתא, סבא וסבתא ושמונה נינים, כאשר אני הצעיר ביותר.

הזוית האישית

ריף וסבתא רוזה השתתפו בתכנית הקשר הרב דורי במסגרת שנת בני מצווה בבית הספר "יד גיורא", בהרצליה, התשפ"א, בהנחיית המורה המובילה מורן משש.