מאגר סיפורי מורשת

סבתי, חדווה מן, נולדה בתאריך 8.7.1949 במחנה העולים שבעתלית. מגפת הפוליו השתוללה בימים ההם בעולם ובעיקר במקומות צפופים ובעלי רמת היגיינה וסניטציה נמוכה כמו מחנה עולים. לרוע המזל, בגיל תשעה חודשים נדבקה סבתי במחלה קשה זו.

מחלה זו ידועה גם בשמה כ"שיתוק ילדים", מכיוון שהיא פוגעת לרוב בילדים רכים בשנים. מאפייני המחלה הראשוניים הם חום גבוה ושיתוק של יד ורגל נגדית. רוב הילדים שנדבקו במחלת הפוליו לא שרדו. מאלה ששרדו, רובם נותרו בעלי מום כבד, שיתוק אשר מגביל אותם מאוד בחיי היומיום. במקרה של סבתי, רגל שמאל וכתף יד ימין שותקו. בערך חצי שנה אחרי שחלתה במחלה הכינו לה נעליים גבוהות עם ברזלים שמחזיקים את כל הרגל, כדי שתוכל לעמוד.

כמו כל הילדים בגיל חמש הלכה לגן החובה, אך כשראתה את כל הילדים עם סנדלים ונעליים יפות, ולא עם ברזלים, הייתה מאוד עצובה. היא והוריה, רגינה ויעקב, הלכו לרופא, וסבתי ביקשה ממנו שיוריד לה את הברזלים, הוא אמר לה שיוריד לה אותם רק אם תצליח לרדת ולעלות בגרם מדרגות מבלי לפול. כשירדה היא התגלשה מדרגה מדרגה, אבל כשעלתה הייתה צריכה להאחז במעקה ולמשוך את עצמה במעלה המדרגות. מכיוון שהצליחה לרדת ולעלות את המדרגות, הרופא הוריד לה את הברזלים, אך הורה לה לנעול נעליים גבוהות כדי שתהיה לה שליטה גדולה יותר ברגל.

בלי ועם הברזלים סבתא שלי לא יכלה לרוץ או לקפוץ, היא כל הזמן נפלה וקמה, נפלה וקמה. סבתא שלי הייתה חוזרת כמעט כל יום עם ברכיים פצועות והרבה מכות. אמא שלה תמיד הייתה נבהלת ועצובה כשראתה את סבתא שלי כך, ובכתה לרב. יום אחד סבתי סיפרה זאת לשכנתה, שבמקרה אמא שלה הייתה גם רופאה, וסיפרה לה על אמה ועל בעיותיה. הילדה הציעה שכשהיא נפצעת, היא צריכה לבוא אליה הביתה כדי שאמה שלה תחבוש ותחטא את הפצעים, כדי שלא לגרום צער מיותר לאמה של סבתי, וכך היה.

סבתא סיפרה לי גם שכשכבר הייתה בכיתה ג' או ד' היה ילד בשם אלי אייזנשטיין, שלימד אותה איך לעלות במדרגות. בהתחלה היא תמיד החזיקה במעקה ומשכה את עצמה למעלה, אך הוא אמר לה שלא כך עולים במדרגות, אלא רגל אחרי רגל, ולימד אותה איך. הוא עמד אחריה, וכשהגיע תורה של הרגל חלשה, הוא דחף אותה בעדינות עד שהצליחה לעלות לגמרי בעצמה רגל אחרי רגל. אלי אייזנשטיין היה גם מי שהכיר לסבתא שלי את סבא שלי, יואל מן.

שאלתי את סבתא שלי אם היו לה בעיות חברתיות בגלל השיתוק, והיא אמרה שתמיד היו לה חברים, ולא צחקו עליה או הפלו אותה. היא אומרת שתמיד בראש שלה היא אף פעם לא הייתה נכה, ושככה גם החברה התייחסה אליה. בשיעורי התעמלות היא כן השתתפה, אך עשתה רק את מה שהיה ביכולתה לעשות. היא ספרה לי אפילו שאבא שלה, יעקב, לימד אותה איך לרכוב על אופניים למרות הרגל שלה, היא נפלה וקמה ושוב נפלה ושוב קמה, עד שהצליחה להתייצב ולנסוע. תמיד היא אומרת לי שכמה שקשה, אם מתאמצים, ולא מוותרים, בסוף מצליחים.

בלימודים היא הייתה מאוד מצליחה, גם ביסודי וגם בתיכון. היא למדה הנדסה, ומשפטים. במסיבת הסיום של בית הספר היסודי הם הכינו הצגה: "הדייג ודג הזהב," היא שחקה את אשתו של הדייג, שהיה תפקיד ראשי.

מאז שסבתא שלי הייתה בת 17 היא הייתה יחד עם סבא שלי, ובאפריל 1970 היא התחתנה איתו, יואל מן. נולדו להם שתי בנות, מירב, אמא שלי, וענבל, דודתי.

סבתא שלי למדה בניין בהנדסאות בטכניון וכשגמרה היא עבדה במשרד השיכון במחלקת ההנדסה, אחר כך במשרד אדריכלים פרטי ובסוף בוועדה המקומית לתכנון ולבנייה קריות. כשכבר נולדתי היא למדה משפטים וסיימה תואר ראשון ושני במשפטים, גישור כללי וגישור לענייני משפחה.

הזוית האישית

נועה: היום הסבתא המיוחדת שלי גרה בקריית חיים, היא בת 69 ויש לה חמישה נכדים, הגדולה ביותר זו אני, נועה. אני מאחלת לסבתא שלי הרבה הצלחה ושמחה, אני אוהבת אותה מאוד והיא כמובן יודעת את זה. לי היה מאוד כיף לראיין את סבתי וללמוד על סיפור חייה, אני מאמינה שהיא גאה במה שהיא עברה.

למרות שהכרתי את הסיפור באופן כללי, למדתי פרטים חדשים ומעניינים על חייה של סבתא, כמו איך היא הכירה את סבא שלי. שמחתי לדעת שלא היו לה קשיים חברתיים על אף המחלה איתה התמודדה.