מאגר סיפורי מורשת

שמי עידן, אני משתתף השנה בתכנית הקשר הרב דורי. לסיפור התיעוד במאגר המורשת בחרתי לראיין את סבתא שלי מצד אימא. קוראים לה ליליה לוין. היא נולדה ב-22 בפברואר 1950 בברית המועצות, בעיר קטנה באוקראינה ליד אודסה. השם של העיר היה Akkerman ועד תחילת המאה העשרים העיר הייתה תחת שלטון של האימפרייה העות'מנית. ההורים של סבתא נולדו בבסרביה – אזור שעד תחילת מלחמת העולם השנייה היה שייך לרומניה.

סבתא הייתה בת זקונים: ההורים שלה התחתנו בסיום מלחמת העולם השנייה כשאבא שלה היה בן 46 ואמה בת 43. לסבתא יש אח שמבוגר ממנה בשנתיים. הבית שבו היא גדלה שימש כאורווה בזמן מלחמת העולם הראשונה. לאימא שלה היו שבע אחיות וחמש מתוכן גרו עם משפחותיהן סמוך אחת לשנייה. היו לסבתא שלי הרבה בני דודים בני גילה שאיתם היא גדלה ושיחקה. היה זה עשור ראשון שלאחר מלחמת העולם השנייה ולרוב האנשים היה מעט כסף. אנשים יצרו את רוב הדברים שהשתמשו בהם בכוחות עצמם. כך למשל משחקים וצעצועים: את הבובות סבתא שלי תפרה משאריות של בדים שאבא שלה הביא לה מהעבודה כחייט. כמו כמעט כל ילד או ילדה יהודים, סבתא שלי למדה לנגן על פסנתר בבית ספר למוסיקה מה שבהמשך הפך למקצוע שלה.

בצעירותה, סבתא למדה במכללה למוסיקה ואחר כך הפכה למורה לפסנתר. היא עבדה בבית ספר למוסיקה עד לעלייה לארץ. היא גם ליוותה על פסנתר בשיעורי ריקוד.

בשנת 1991 סבתא וכל משפחתה עלו לארץ ישראל. הם עלו בסוף אוגוסט, שבוע אחרי פוטש שסימן פירוק של ברית המועצות. המשפחה התמקמה בעיר עכו שבה גר אח של סבתא עוד משנת 1974. כמו כל העולים החדשים, הם החלו ללכת לאולפן כדי ללמוד את השפה החדשה. במקביל הם עבדו בעבודות מזדמנות וגם קשות פיזית כדי שהמשפחה תוכל להתקיים. אחרי כמה שנים סבתא סיימה קורס למלחימות ועבדה כמלחימה במפעל לייצור רכיבים אלקטרוניים. ההתאקלמות במדינה החדשה לא הייתה פשוטה. הם השאירו מאחור הרבה דברים שהכירו ואהבו: חברים, עבודה, אורח חיים שהיו רגילים אליו. סבא וסבתא בשנים הראשונות הצטערו שלא התמקמו במרכז הארץ משום ששם היו יותר סיכויים למצוא עבודה לפי מקצועם. היום סבתא שלי אומרת לי: "אם לא היינו מגיעים לעכו, אמא שלך לא הייתה פוגשת את אבא שלך ואתה לא היית נולד."

אודות החיים כיום

לפני שבע שנים, כשסבא שלי יצא לפנסיה, הם מכרו את הדירה שלהם בעכו ועברו לגור בנתניה על מנת להיות קרובים אלינו. סבתא וסבא עוזרים לנו הרבה בחיי היום-יום. אחרי בית הספר אני הולך אליהם, סבתא שלי מלמדת אותי לנגן על פסנתר, היא מנסה ללמד אותי יידיש בתמורה לכך שאני מלמד אותה אנגלית והיא כל הזמן מכינה לנו אוכל. לפעמים אנחנו נוסעים לטייל ביחד בטבע.

הזוית האישית

עידן הנכד המתעד: נהניתי מתהליך הראיון, למדתי דברים חדשים על המשפחה שלי. אני מאחל לי ולסבתא שלי עוד הרבה חוויות מהנות ביחד. במהלך הראיון עם סבתא הרגשתי שהיא הייתה שמחה שיש את תכנית הקשר הרב דורי, משום שנהנתה לספר לי על החיים שלה בתקופות הקשות שהיו אז – "בתקופת הדינוזאורים". היה מסקרן ללמוד על המשפחה שלה. למדתי איפה נולדו הוריה, על הקשיים שהיו בתקופה הראשונה אחרי העלייה לארץ. סבתא התרגשה לשתף אותי בתקופות שונות שהיא עברה במהלך חייה. היא כל הזמן הייתה נזכרת ברגעים מרגשים, שמחים וקשים.