מאגר סיפורי מורשת

ב"ה

שמי ליבה פרידה, שם המשפחה: כהן סקלי – אייזנמן. שם חיבה: סבתא לי. שם אבי: יוסף אייזנמן. שם אמי הוא חייקה וייסמן. נולדתי בשנת 1952 ,ביום 7 לחודש יוני, בעיר בוגוטה שבמדינת קולומביה. סבי וסבתי מצד אבא: יעקב אייזנמן וליבה מילגרם, שמות סבי וסבתי מצד אימא: משה וייסמן ופייגה אסטרינברג. השנה אני חוגגת את יום הולדתי ה- 69, יחד עם המשפחה עם הבעל, הילדים והנכדים.

אני חוויתי לידה מחדש בשנת 2004: נפלתי בביתי בגרם המדרגות ושברתי חוליה צווארית. התאונה הייתה קשה אך הצלחתי להתאושש הכי טוב שאפשר. מאז אני מוגבלת, הולכת עם קביים אך ממשיכה לנהל חיים עצמאיים ככל האפשר.

מקור השם שלי הוא על שם סבתא שלי, ליבה פרידה הייתה סבתא רבתא שלי מצד אבא. שם המשפחה שלי במקור היה אייזנמן והשתנה בשנת 1976 בגלל שהתחתנתי. במשפחה אני הבת הבכורה מבין חמישה אחים. לאחיי קוראים: פרלה, אברהם, יצחק, ויעקב (ג'קי). הרגשתי טוב עם זה שאני בכורה במשפחה ואהבתי את זה כי  הייתי אחראית על האחים שלי. בעבר היינו רבים הרבה עם האחים, היום אנחנו מסתדרים ובקשר טוב.

ילדות:

ילדותי עברה באופן כללי בטוב, אני זוכרת את השכנים. עברנו הרבה בתים אז אני לא זוכרת כל כך הרבה את השכנים. עברנו בהתחלה לדרום העיר, אחר כך לעוד שכונה teusaquillo, אחר כך la Soledad ואחר כך גרנו בשכונת 95. שם היו שכנים בשם Pachos Printis, הייתה להם סוכנות נסיעות. אני זוכרת שליד ביתי היה פארק מאוד גדול, לשם הייתי לוקחת את האחים הקטנים שלי לטיול. אהבתי בתקופה זו ללכת לחברות שלי, ואהבתי גם לצאת לטיולים עם בית הספר.

מקרה מיוחד שהיה בילדותי קרה כשהייתי בגיל 12: שלחו אותי לחוג תיאטרון והיה לי מאוד טוב, רציתי להיות שחקנית בקולנוע אבל ההורים שלי הוציאו אותי מהחוג, כי האווירה שם לא הייתה מספיק טובה ולא היו יהודים.

הבית שגרתי בו היה בן שישה חדרים. אני זוכרת את החצר בבית. הבית היה קרוב לבית הכנסת. הוא היה בית גדול עם חצר וסלון גדול, בו אמי הייתה מארחת הרבה אורחים. אני זוכרת שיר מילדותי : "la cucaracha la cucaracha, ya no puede caminar, porque le falta porque le falta , una pata para andar". בבית הספר היסודי למדתי בבית ספר יהודי "Colegio Colombo Hebreo". המורים שלימדו אותי היו מאוד נחמדים וטובים, היה מורה למתמטיקה שהיה מצוין – למדתי איתו הרבה מתמטיקה. אהבתי לשחק במשחקים כמו התעמלות ויוגה.

מקרה שהיה בבית הספר בו למדתי ארע בשיעור צרפתית, היה לנו מורה שלימד אותנו צרפתית. יום אחד עשינו מעשה קונדס, שמנו בכיתה ריח מאוד לא נעים בשיעור של המורה לצרפתית, ומה הוא עשה? חשבנו שהוא ישחרר אותנו מהשיעור, אבל הוא נתן לנו ללמוד כל השעה עם הריח הזה ולא נתן לנו לצאת… ילדה בכיתה כתבה לו בצרפתית "אני שונאת אותך", המורה ענה לה: "גם השנאה הוא סוג של אהבה".

חפץ קרוב לליבי הייתה שמיכה שהייתי הולכת לישון איתה כל לילה, היא הייתה כל כך מלוכלכת שלא נתנו לי אותה, אבל אני לא נפרדתי ממנה. מבחינת מאכלים ביתיים, אימא שלי אהבה מאוד לאפות עוגות, היא הייתה עושה פאי אננס מאוד טעים ומכינה לפתן פירות מאוד מיוחד.

נעורים ובגרות

למדתי באותו בית ספר יסודי, אהבתי מאוד לרקוד, החברים הטובים שלי בתקופה זו היו ג'ני וסולה. עד היום הן חברות טובות שלי. ליה היא חברה שגרה היום בארה"ב. הייתה לי עוד חברה בשם סריטה Sarita וחברה בשם Esther שנפטרה. בחופשים היינו נוסעים לעיר בשם קאלי – שם גרה דודה שלי והיינו נוסעים לים לSanta Martha  Cartagena.

להוריי הייתה חנות נעלים, ובחופשים הלכתי לעזור להם. הייתי הולכת כל שבוע לקולנוע. היה קולנוע מיוחד בתלת מימד – Cinerama. סרט בשלושה ממדים – זה היה מאוד מיוחד.

עליתי לארץ בשנת 1973 בגיל 21, בתור עולה חדשה הייתי פטורה משירות והתחלתי מיד ללמוד באוניברסיטה.

לימודים גבוהים

אחרי התיכון למדתי באוניברסיטה הלאומית בקולומביה. בעקבות שביתות וביטול הלימודים החלטתי בשנת 1973 לעלות לארץ. בישראל למדתי באולפן בנתניה והתחלתי ללמוד תואר ראשון בפסיכולוגיה באוניברסיטת בר אילן. בשנת 1976 סיימתי את לימודי התואר הראשון, התחתנתי עם ליאור והתחלתי ללמוד תואר שני באוניברסיטה העברית. בשנת 1978 נולדה מיה, אימא של בארי. החלטתי לא להמשיך את לימודיי ולהישאר בבית לטפל בתינוקת.

בשנת 1979 עברנו לגור בקולומביה, ליד הוריי. שם באוניברסיטת "santo tomas" בשנת 1982-1984 השלמתי את לימודי התואר השני בפסיכולוגיה. באותה תקופה התחלתי לעבוד באוניברסיטה הלאומית בתור פסיכולוגית בקופת חולים של סטודנטים. מאוד אהבתי את העבודה. המשכתי לעבוד שם במשך חמש שנים. אחרי 11 שנים החלטנו לחזור לארץ והגענו לגור בישוב עפרה.

עבודות

במהלך השנים התחלתי לעבוד במועצה מטה בנימין בתור פסיכולוגית חינוכית ובהמשך עברתי למועצה בבית אל. במקביל עבדתי גם בבית חולים הרצוג, שם עבדתי עם אנשים חולי נפש. מאוד אהבתי שתי העבודות שהיו שונות מאוד אחת מהשנייה.

בעל ומשפחה

את ליאור הכרתי באולפן בנתניה. באותה תקופה הוא היה חייל. בגלל שידעתי לדבר צרפתית, הכירו בנינו. אבא שלו עבד בבית הספר בנתניה ולכן היה בסביבה. התחתנו בשנת 1976 בירושלים ועברנו לגור בשכונת נווה יעקב. הייתה לנו חתונה קטנה ואינטימית, השתתפו בה חמישים אנשים. בהמשך עברנו לגור בקולמביה, ובשנת 1990 עלינו לארץ. מאז ועד היום אנו גרים בעפרה.

נולדו לנו ארבעה ילדים: מיה, ג'סיקה, יונתן ודוד. בארי (הנכד המתעד) הוא הבן של מיה. יש לנו עשרה נכדים שגרים בעפרה, בברצלונה ובקיבוץ יבנה. את הילדים והנכדים אנחנו פוגשים בשבתות וחגים כשהם באים להתארח אצלנו. במשפחתנו יש מנהג מיוחד בליל הסדר: מעבירים את הצלחת של הסדר מעל ראשי כל הסועדים ואומרים 'בבהילו יצאנו ממצרים', הילדים שלנו מחכים לזה כל שנה. המנהג הגיע מליאור, שמשפחתו עלתה ממרוקו.

כיום אני בפנסיה ועסוקה מאוד: מציירת, לומדת גרמנית, שומעת מוזיקה קלאסית, מטפלת באנשים, עושה קורס בהתעמלות ועוד. אני מתגעגעת לימים בהם הייתי אישה עצמאית ויכולתי לנסוע בחופשיות בכל הארץ.

הזוית האישית

סבתא ליבה: הנכד שלי, בארי, הוא ילד מיוחד: הוא נולד ביום כיפור, וכשהיה בן 8 קנינו לו שופר כמתנת יום הולדת. בכל שנה הוא מגיע אלי בראש השנה ותוקע בשבילי בשופר. שמחתי מאוד לספר לו את קורות חיי.

הנכד בארי: שמחתי מאוד לעשות את העבודה, בעיקר שמחתי לסיים את העבודה. למדתי המון שירים, למדתי על החיים של סבתי.