מאגר סיפורי מורשת

שמי ליוסיה רדומיסלנסקי ואני סבתא של אמיר. אמיר נולד בארץ ב-2004, אני נולדתי בברה"מ בשנת 1940, חצי שנה לפני שמלחמת העולם השנייה הגיעה לאוקראינה.

אבא שלי, יסאק גרשוביץ', מאוד אהב את אימא שלי, טמרה, שהייתה צעירה ממנו בהרבה. אני נולדתי בעיר זפורוז'ה, לשעבר אלכסנדרובסק, בשכונה ישנה ליד שוק היסטורי של העיר. השכונה שלנו הייתה בנויה בצורה חצרות מוקפות בבתים דו קומתיים שגם במרתפים שלהם גרו משפחות.

ביוני 1941 נאצים כבשו את אוקראינה והמשפחה שלנו פונתה לאוזבקיסטאן לעיר נמנגן. לעיר הזרה הזאת הגענו אני, אימא ואבא שלי שלא גויס משום מה למלחמה, שתי אחיות של אבא עם ילדיהן כאשר בעליהן היו בחזית, סבתא, אימא של אבא, דורה. כל המשפחה גרה בבית אוזבקי מסורתי, בחצר של משפחה מקומית. הייתי מאוד קטנה אבל אני זוכרת איך סופקו מים לחצר ביתינו – מים הגיעו ב"אריק"- תעלת השקיה וזרמו למאגר ומשם לקחו מים בדליים.

כשמלחמה נגמרה חזרנו לעיר שלנו ולדירה. התחלנו לחיות בשלום אך במחסור. מבוגרים הלכו לעבוד ואנחנו הילדים למדנו ואחר הצהריים שיחקנו בחצר ובסביבה.

בעיר היו הרבה מפעלים של תעשייה כבדה והם זיהמו את הסביבה. שיחקנו רוב הזמן לאורך גדות של נהר שקראנו לו אדום- המים היו בצבע אדום מרוב הזיהום שפלטו המפעלים.

חייתי עם סבתא ואבא, אימא עזבה אותנו עוד בתקופת המלחמה. השכונה הייתה יהודית ברובה כך שכל החברים לבי"ס ולמשחקים היו ממשפחות יהודיות כאשר חלקם באו לעיר מהעיירות הקטנות שמסביב. לא מזמן התברר שמשורר הלאומי שאול טשרניחובסקי היה יליד של כפר מיכאילובקה הקרוב לעיר ילדותי.

כשהייתי בת 13 אבא שלי נפטר. הוא היה בן 45 בלבד. אימצה אותי אחותו ,רופאה במקצועה. גדלתי אצלה ואצל בעלה. עיתונאי מקומי. יחד עם בתם בת דודתי.

המשפחה החדשה שלי הייתה מאוד מקובלת בקרב יהודים תושבי העיר ואנחנו אירחנו הרבה אנשים בחגים סובייטיים בדירה בת שני חדרים שלנו ובתקופת פסח תמיד הייתה לנו מצה .כאשר אנחנו הילדים לא ידענו מאיפה ולמה היא מגיעה הביתה. לא שמרנו על מסורת יהודית למרות שאנחנו ידענו וכולם בסביבה ידעו להצביע עלינו כעל יהודים.

סיימתי את בית הספר אחרי עשר שנות לימוד .הלכתי לעבוד למפעל שבבים אלקטרוניים ושם הכרתי את בעלי.

בעלי היה איש מאוד חברותי, ספורטאי, מהנדס, בעל חוש הומור מפותח שידע לשמור על הקשר עם קרובי משפחה מכל קצוות ברה"מ ועם חברים רבים שרכש בחיים. הרבה מאוד מהחברים שלו מהילדות היו יהודים שאתם הוא היה בקשר עד יום מותו גם בארץ.

אנחנו עברנו כמה ערים במשך תקופת חיינו, גרנו שבע שנים ביאקוטיה, היינו בקשרים חברתיים עם הרבה מאוד אנשים מכל העמים של ברה"מ ולא הסתרנו את יהדותנו למרות שלא שמרנו מסורת ולא החזקנו שום סממנים יהודיים בביתנו.

אבא של אמיר, קוסטה, הבן היחיד שלי החליט לעלות ארצה ב-1991 וב-2000 גם אני ובעלי עלינו ארצה ופה פגשנו הרבה מהחברים שלנו מעיר זפורוז'ה וגם החלטנו להשתכן בראשון לציון קרוב למשפחה של אחותו של בעלי.

בשנת 2005 בעלי ז"ל הלך לעולמו. הוא הספיק להכיר את אמיר, ילד חייכן בעל תלתלים בלונדיניים חמודים.

אני זכיתי לפגוש את אמיר יום יום חוזר מבית הספר "ידלין" הישר לביתי. אהבתי מאוד להכין לו אוכל ביתי טרי לראות אותו גדל ומתפתח פיזית וגם נפשית.

היום בכל יום שישי אמיר עם האחים שלו, אבא קוסטה ואימא אירה מבקרים אצלי לארוחת ערב. ואני שמחה להגיש להם אוכל לפי המתכונים שזכורים לי עוד מימי צעירותי בעיר מולדתי ובמשפחה החמה שאימצה אותי בתקופת חיי הקשה.

הזוית האישית

היינו רוצים להודות לכל מארגני "תכנית הקשר הרב דורי" ובמיוחד לספרנית עדנה על הזדמנות לדבר אחד עם השני על הילדות שלנו ושורשיו כך כשאני אגדל אהיה איש בעל ידע על המשפחה שלו ואזכור מאיפה באתי. אני מרגישה שנקלטתי בארץ בצורה מוצלחת לגיל שלי למרות שעדיין קשה לי להסתדר עם עברית אבל אני מתמצאת טוב מאוד בסביבתי ומעודדת מכך שהבן שלי ומשפחתו גרים בקרבתי. לאמיר ולכל  התלמידים משתתפי התכנית אני רוצה לאחל הצלחה אושר וסיפוק ממעשיהם ותמיד לזכור שצריך לשאוף להישגים הכי טובים שיש, לא לפחד מאתגרים בלימודים ולסמוך על בני המשפחה.