מאגר סיפורי מורשת

 

סבתא כרמית, נולדה בפתח תקווה, להורים שעלו מעיראק בשנות החמישים. סבתא וסבא רבא שלי היו מאוד ציוניים ופעלו במסגרת תנועת 'החלוץ' בעיראק. חלומם הגדול היה לעלות ולחיות בארץ ישראל. הם כמהו והתפללו להגיע לארץ הקודש.

סבתא רבתא וסבא רבא סיני הגיעו לארץ עם אחותה הבכורה (בת שנה) של הסבתא שלי, אשר נולדה בעיראק. הם הגיעו למעברה של מקווה ישראל וחיו באוהל במשך שנה. חייהם בתחילה היו חיים קשים במעברה אך הם לקחו הכל באהבה כי חלומם לחיות בארץ ישראל התגשם. כל המשפחה המורחבת שלהם עלתה ביחד איתם והם נשארו בקשר צמוד וקבוע בכל השנים הללו. סבתא רבתא היא אישה מיוחדת. תמיד חרוצה וידעה להיות יצירתית ולהכין לילדיה אוכל בריא ומזין על אף הקשיים והצנע. למשל, היא החליטה לגדל בצל ירוק ועגבניות ליד האוהל. הם קיבלו אבקת ביצים במקום ביצים והיא ערבבה את האבקה עם הירקות הטריים והכינה לביבות ירקות טעימות. סבתא כרמית מאוד אהבה את לביבות הירקות הללו ועד היום היא מכינה אותן לכולנו. סבתא וסבא רבא עבדו קשה והתקדמו יפה. הם קנו דירה בפתח תקוה, פתחו חנות מכולת והתפרנסו היטב.

כל חייה של סבתא כרמית עברו בעיר פ"ת: לימודים בביה"ס היסודי רמת ורבר, ובתיכון ע"ש שיין בנוה עוז. במהלך שנותיה בתיכון ואח"כ היא השתתפה במה שהיה אז צעדות שלושת הימים בירושלים וסביבותיה, שהיו נערכות בחג הסוכות. סבתא כרמית קיבלה תעודות ומדליות.

 

סבתא כרמית יצאה ל– 5 צעדות שנערכות בחג הסוכות ונקראו "צעדת שלושת הימים". בכל אחד מהימים צעדו כ- 35 ק"מ מסביב לירושלים. כל אירוע כזה של צעדה היה סוג של פסטיבל מלא הנאה. הם לנו באוהלים והכירו המון אנשים באירועים שנערכו בערבים ובלילות. חבל שאין היום כאלו אירועים יותר.   סרטון – צעדת שלושת הימים

 

 

סבתא כרמית התגייסה לצה"ל בשנת 1971 ונשלחה לקורס הדרכה בקשר, שם שירתה כמדריכת קשר בבסיס הדרכה בצריפין.

סבתא כרמית נשלחה להדריך חיילים בבסיסים שונים בארץ ובחצי האי סיני (שהיה אז בשליטתנו, מאז מלחמת ששת הימים ב- 1967). סבתא כרמית אמרה לי שהשירות הצבאי שלה היה מאוד מאוד מעניין, שהיא למדה המון דברים: לירות ברובה, לדבר ברשת הקשר הצבאית, להדריך חיילים ועוד ועוד. הבנתי מדבריה כי היא מאוד נהנתה בתקופה הזו. הדובדבן שבקצפת הגיע לקראת סוף שירותה הצבאי. היא נבחרה לפקד על שתי מחלקות של בנות קשריות ולאמן אותן בצעידה במצעד צה"ל האחרון בירושלים בשנת 1973. לשם כך היתה צריכה לחתום על שירות קבע. האימונים, תרגילי סדר, לקראת המצעד נמשכו מעל לחצי שנה. בתחילה התקיימו האימונים על הכביש שסללו בתקופה ההיא ליד פלמחים. כחודשיים לפני המצעד הוקם מחנה גדול בבית אל ליד ירושלים וכל המשתתפים במצעד עברו למחנה והתגוררו שם באוהלים. זו היתה תקופה מאוד אינטנסיבית אך מרתקת ומהנה.

סבתא וסבא רבא סיני הגיעו לצפות בסבתא צועדת בחזרה הגנרלית, שנערכה לילה קודם. הם היו צריכים להגיע זמן רב קודם להתחלת החזרה הגנרלית, לתפוס מקום ובילו יום שלם בנסיעה מפתח תקוה ומציאת מקום. כמובן, כשהם ראו את סבתא, החלו לקרוא בשמה אך היא לא יכולה היתה להשיב במבט או בצליל. אחר כך סיפרו לה איך התרגשו לראות אותה צועדת בראש שתי המחלקות.

סרטון על מצעד צה"ל והאווירה סביב המצעד

מיד לאחר אירוע המצעד, שהיה מרגש ביותר היא השתחררה מהצבא.

אך זה לא היה לזמן רב, באוקטובר 1973, 5 חודשים לאחר השיחרור מהשירות הסדיר בצבא, היא גוייסה במסגרת שירות המילואים למלחמת יום הכיפורים. היא נשלחה לחמ"ל (חדר המלחמה) באום חשיבה בסיני בשל כישוריה כקשרית ושהתה שם עד לאחר תום המלחמה, כחודשיים וחצי. החודשים הללו במהלך המלחמה היו מאוד משמעותיים ודי טראומתיים עבורה. חברים רבים שלה נהרגו במלחמה הזו והיא ידעה על כך דרך הטלפון מחברים אחרים. מלחמת יום הכיפורים שינתה אצל סבתא שלי את המשמעות בחיים ונתנה לה פרופורציות מתאימות להסתכל על המציאות.

 

סבתא כרמית בחדר המלחמה עם ראש הממשלה דאז, גולדה מאיר, שר הבטחון, משה דיין, הרמטכ"ל דוד אלעזר ואלוף הפיקוד, שמואל גונן –  אוקטובר 1973.

בשנת 1976 סבתא נישאה לסבא רובי ונולדו להם 2 בנים: גלעד, בשנת 1977 ולו שני בנים יובל ואריאל, ואלון בשנת 1978. אלון הוא אביה של ירדן, הנכדה המשתתפת בתוכנית, ירדן היא הבכורה ויש לה 2 אחיות: ארבל ועלמה. סבתא שלי, כרמית, אוהבת את נכדיה הכי הכי בעולם.

בשנת 1980 היא החלה את לימודי ההוראה לאנגלית במכללת בית ברל. סיימה בהצטיינות ולאחר מכן, במהלך השנים, המשיכה בלימודי תואר ראשון ושני באוניברסיטה. היא סיימה גם לימודי תעודה כיועצת חינוכית. כיום סבתא שלי רכזת האנגלית בחט"ב אחד העם ורבר בפ"ת. אם השם נשמע מוכר, זהו אותו ביה"ס היסודי בו היא למדה, ואשר הפך לימים לחט"ב הראשונה בפתח תקווה.

סיפור אהבתם של קרן ואלון – הוריי האהובים

הוריי הכירו בנובמבר 1999 במסיבת שיחרור מהצבא של חבר משותף ונישאו ב – 26.02.2007 במקום יפה ביותר שנקרא "שרונית" בקיבוץ משמר השרון.

אני הנכדה הבכורה מבין הבנות נולדתי בחודש יוני בשנת 2008 בביה"ח ביילינסון, במרכז הרפואי רבין בפתח תקוה. סבתא כרמית סיפרה לי כי היא וסבא רובי המתינו מחוץ לחדר הלידה במשך כל הזמן עד בואי לעולם. הם התרגשו מאוד וציפו בקוצר רוח להצטרפותה של בת ראשונה למשפחה מצידו של סבא רובי. הוא גדל בבית הוריו עם עוד אח ולסבתי כרמית ולו נולדו 2 בנים והם ייחלו לבת. והנה אני הגעתי. אמא שלי אמרה כי היא הביאה מתנה ליום ההולדת של סבי, אותי. באתי לעולם שלושה ימים לפני יום הולדתו.

סבתא כרמית וסבא רובי, ליוו את הוריי באהבה וחום בימים הראשונים להגעתי הביתה, ונהנו מכך עד למאוד. וכאן מתחיל ונמשך סיפור האהבה שלנו: אהבה גדולה מסבתי וסבי אליי, וממני בחזרה אליהם. היום אני בת 11 ויודעת כי אני אהובה עליהם עד למאוד.

נהגתי לעיתים להתלוות לסבתא כרמית לחטיבת הביניים בה היא מלמדת עדיין. מאוד אהבתי את הביקורים שם. כולם, המורים והתלמידים קיבלו אותי באהבה והתפעלו מהיכולות והידע שלי. אך במקביל היו גם מקרים בהם הרעש בכיתה וההתנהלות החופשית של התלמידים כלפי המורים לא מצאו חן בעיני ופניתי לסבתא שלי בשאלה איך זה קורה. ביקשתי מהתלמידים להתנהג יפה והם פשוט התפקעו מצחוק כשראו את כישורי ההוראה שלי, ולא חשבו כי התנהגותם לא ראויה. הורי ואני נוהגים לבוא לסבתא וסבא בשבתות ובחגים ביחד עם הדוד שלי, גילעד ובניו. לעיתים אנו מארחים את כולם ולעיתים גילעד מארח את כולם. כמובן שסבתא דואגת להציע כאשר אנחנו בביתם או להביא, כשהיא מתארחת אצלנו או אצל הדוד שלי, מאכלים וקינוחים שאנחנו כולנו אוהבים. היא אומרת שהיא הכי נהנית לראות אותנו נהנים.

הזוית האישית

התחלנו את התכנית, סבתא ואני, בהתרגשות רבה. הכנתי לה ברכה מעוטרת, הגשתי לה פרח והצהרתי על אהבתי הרבה כלפיה. סבתא כרמית חשבה בהתחלה שזו עבודה גדולה מדי ויהיה קצת קשה לה לבוא מפתח תקוה בבוקר. היא עדיין עובדת כמורה והיא נאלצה לשנות את מערכת השעות שלה אבל אחרי המפגש הראשון היא כל כך נהנתה להיות איתי ולהכין את העבודה.

היא החליטה שהתכנית הינה משהו ייחודי והתמידה להגיע לכל המפגשים בהנאה גדולה. אני גם נהניתי להיפגש עוד בוקר אחד נוסף עם סבתוש שלי.

אני מאחלת לסבתא שלי בריאות והמון אהבה.