מאגר סיפורי מורשת

בית ההורים

קראו לי בשם חנה על שם סבתא שלי, נולדתי בתימן בכפר גורה. שם אמי שושנה ושם אבי חיים. שמות האחים: הגדול רצון, לאה ברכה ושלמה. גדלתי בכפר, והבית שלנו היה בית מאוד גדול של שלוש קומות ובנוי מאבני ירושלים. בקומה הראשונה בישלו, כיבסו והתרוצצו, לא היה ים. בית הכנסת היה צמוד לבית שלנו. אמי עבדה בבית ובזמנה הפנוי רקמה, אמי הייתה אישה מלאת נתינה ואהבה. אבי היה צורף. הוא היה מאוד גבוה, היה אדם ששמו היה הולך לפניו בצניעותו ובחוכמתו, ונפטר בגיל 35 שנים. כשנולדתי השליח הלך לספר לאבי כי נולדתי, ואותו שליח חזר וסיפר כי אבי נפטר, כך שלא ראה אותי בכלל, ולא היו תמונות כדי שאוכל לראות איך הוא נראה.

כל משפחתי שרדה עד בואנו לארץ. גרנו בשכונה יהודית. המפגשים של כל היהודים היו בבית הכנסת, הקניות היו בשוקים. אבא עבד במקום אחר, ורק בסופי שבוע הגיע הביתה. חבריי היו מהשכונה, גרנו בשיכון ממשלתי בנהריה. שיחקנו בחמש אבנים, חבל ובובות שעשינו לבד. בית הספר שלמדתי בו היה רמב"ם. למדנו תורה, עברית, חשבון, תנ"ך, ספורט, מולדת, חקלאות ואנגלית. היחסים עם המורים היו יחסים של כבוד והערצה. העונשים שהיו זה לעמוד בפינה, לא זכור לי שהייתה תלבושת אחידה. מורה שזכורה לי במיוחד היא המורה לאנגלית, היא הייתה מורה עם נשמה. בבית הספר היה חדר אוכל, לא זכור לי מה היה האוכל האהוב עליי שם, ממתקים כמעט ולא היו. תנועות הנוער שהייתי בה הייתה "בני עקיבא", המועדון זכור לי עד היום בגעגועים. בזמני הפנוי עזרתי בבית.

זיכרונות משנות העשרים

המוזיקה ששמענו הייתה רוקנרול וריקודי עם. הריקודים שרקדנו היו ריקודי עם, רוקנרול, וריקודים סלונים. הזמרים ששמענו אז היו אלביס, קליף ריצ'ארד, ורקדנו במועדון השכונתי. כולנו היינו הולכים לראות סרט או לבילוי במועדון. לא היה זמן פנוי כי תמיד חיפשנו איפה לעבוד על מנת שיהיה דמי כיס כי לא היה מספיק, הייתי יתומה מאבא, ואימא עבדה לבד ובדוחק… ביני לבין אימא היה קשר חזק, סיפרתי לה הכל, והיא תמיד נתנה לי עצות חכמות. היא אמרה לי: "חנה, את בחורה חכמה, לא לעשות בושות. לא לך ולא למשפחה. אם את יוצאת עם מישהו רציני, הביאי אותו הביתה לא ברחובות." הקשר בין בני זוג בעבר נרקם על ידי שידוך, הקשר בין ההורים לילדים היה קשר של כבוד והערכה. בשנות העשרים נוצרו היכרויות בין אנשים על טהרת כבוד והדדיות. הכרתי את בו זוגי ששמו חיים בחתונה של חברו, והוא באמת הפיח בי חיים חדשים וטובים ומאז לא נפרדנו. נולדו לנו ארבעה ילדים שיהיו בריאים, ויש לנו תשעה נכדים.

הבת הגדולה שמה אדווה, עורכת דין, נשואה, ואם לשלושה ילדים: איתי, אלין ואלה. הבן סערהוא רופא שינים שלמד בהדסה ירושלים, גר באוסטרליה ויש לו בת אחת. קרן- למדה וגרה באוסטרליה ויש לה שני בנים והבת הצעירה- מעיין, רופאת שינים, גרה בעיר ימים ויש לה שלושה בנים.

העלייה לארץ

עלינו לארץ בשנת 1950. בא שליח והודיע על העלייה לישראל. היהודים לא חשבו הרבה, ארזו את מטלטיליהם והלכו. הגענו לישראל לאחר טילטולים רבים בדרך במטוס. הגענו למחנה חשד, ומשם במטוס לנתב"ג, ומשם לעין שמר. בעין שמר פיזרו את כל המשפחות לכל מיני מקומות. אנחנו הגענו לנהריה. בדרך גנבו לנו את המזוודה עם כל מה שהבאנו מתימן, תכשיטים וכסף. את השפה למדנו בבית הספר, ולאט לאט על ידי שיחות בינינו התחלנו לדבר עברית. הרגשנו טוב כי הגענו לארץ. גרנו באוהל ולאחר מכן בצריף ורק אחרי כמה זמן עברנו לשיכון. מתקופה זו זכור לי שרצו לאמץ אותי זוג ערירי שעלה מגרמניה. מאוד פחדתי שייקחו אותי מאימא, ותחושה זו ליוותה אותי שנים רבות.

הזוית האישית

סבתא חנה: זו הייתה חוויה נפלאה. נהניתי לשמוע סיפורים של חברי הקבוצה ומרגש שהיום כולנו בארץ המובטחת.