מאגר סיפורי מורשת

שמי טובה גרוס-כרמלי נולדתי בעיר טימישוארה רומניה עלינו לישראל בשנת 1951,

כיום אני ממשיכה לגור בבית הורי במושב בצרה.  נשואה לדובי כרמלי ולנו שלושה  ילדים :ליאת, איתי ואורי.  אני סבתא לרון, דניאלה, שירה ותמר.

במפגשים שלנו רון נכדי האהוב והיקר בחרתי לספר לך סיפורים על ילדותי.

סיפורי מתחיל באהבה שבין אמא שלי ואבא שלי אסתר (קוטלרבסקי) ואנדרי (דוד) גרוס. שניהם ילידי הונגריה, אבא בן למשפחה אוסטרו -הונגרית ואמא שלי בת להורים שברחו מרוסיה לפני מלחמת העולם הראשונה. הם נשאו בשנת 1940.

כשהגרמנים התחילו לרדוף את היהודים ברומניה והרומנים שיתפו איתם פעולה,  הם גורשו מביתם ונאלצו כמו שאר היהודים להיות מרוכזים בערים הגדולות. אחרי דרך ארוכה מלאת סכנות כשהרומנים והגרמנים הציקו להם וירו עליהם הם הגיעו לעיר הולדתי טימישוארה. במשך 4 שנים היה אבא שלי במחנה לעבודות כפייה שנקרא פנקוטה שם העבידו את היהודים בעבודות פרך. אמא שלי למדה ועבדה בתחום הקונדיטוריה אצל וייס נני שנחשבה למומחית גדולה בתחום האפייה. באותם ימים אמא שלי שלחה לאבא שלי ששהה במחנה, חבילות עם מצרכים לאפיה וזה ביחד עם העובדה שאבא שלי היה אדם חזק, שרירי, גבוה ובריא אפשר לו לשרוד ארבע שנים קשות של מחנה עבודה. במחנה אבא שלי שהיה ידוע כאוהב אדם ותמיד אמר לנו "חברים קודמים לכל" עשה טוב ליושבי המחנה וגם התפרנס – הוא הכין ומכר עוגות וופלים ממולאות .

אני נולדתי בינואר  שנת 1947 בעיר טימישוארה וקיבלתי את השם אגנטה . הורי סיפרו כי מסוף מלחמת העולם השנייה כשהקומונסטים השתלטו על רומניה  הם היו אכזריים גנבו, שדדו והרגו לא פחות מהנאצים.

אבא שלי היה איש עסקים והשלטונות ניסו מדי פעם להעליל עליו עלילות  שווא. הם זימנו אותו לחקירות לעיתים קרובות ואף  אסרו אותו מספר פעמים. הם הפעילו עליו לחץ רב והפחידו אותו עד שיגלה את האמת על הברחות יהודים וסחורות דרך גבול יוגוסלביה. כמו כן המשטרה הרומנית והחיילים הקומוניסטים פרצו לביתם אין ספור פעמים לחיפושי פתע ולא מצאו כלום.

בעקבות כל התלאות שעברו על אמי  היא נעשתה מאד חרדתית במיוחד לגורלי וכך גמלה בלבם של הורי ההחלטה שאותי הם רוצים לגדל באווירה שלווה שאין בה  פחד וחרדה והם הגישו בקשה לאשרת יציאה לעלות לארץ ישראל.(ישרואל כפי שהם נהגו לומר ), זה היה בסוף דצמבר שנת  1951 אני הייתי בת ארבע. התחלנו את המסע לארץ ישראל בהתרגשות רבה. מספר ימים לפני ההפלגה נסענו להיפרד מהורי אימי בטורנו סורין, עברנו את הלילה אצל אחיו של אבי לצי בבוקרשט ומשם לעיר הנמל קוסטנצה שבים השחור, הגענו אחרונים כשהאונייה כבר צפרה.

יש בי זיכרון חזק של מדרגות האוניה "טרנסילבניה", הייתי קטנה ובין מדרגה למדרגה היו רווחים שנראו לי אז ענקיים. לפני העלייה עוד עיכבו אותנו שני שוטרים שעשו חיפוש חתכו וקרעו בברוטליות  בשבעים  ק"ג המסכנים שהורשנו לעלות איתנו לאוניה ולקחת איתנו לבניית החיים בישראל . מאחר שהם לא מצאו שום דבר מוברח נתנו לנו לעלות ובינתיים חברים של הורי כבר קראו מהסיפון בדאגה : "איפה גרוס איפה גרוס" ? אני זוכרת  שבאוניה הייתה ההפרדה בין גברים ,נשים וילדים ושהשינה הייתה על מיטות קומות.

אחרי שלושה  ימים של הפלגה הגענו לנמל חיפה שם חיכה לנו בן דוד של אבי, פאולי נוימן שהביא אותנו בנדיבותו לביתו הקטנטן (שבו כבר גרו 5 נפשות )במושב בצרה. אחרי מספר שבועות של מגורים משותפים ,החליטה הקהילה בישוב לפנות לנו את בית הכנסת ושם על הגבעה באזור הצריפים היום רחוב האורנים, גרנו באושר ועושר בעשרים  מ"ר  אירחנו חברים עם לינה עד שעברנו לצריף השוודי.

אמא שלי אפתה עוגות למרות שזה היה בתקופת הצנע והמזון היה מוקצב בתלושים. באותם ימים שוטרים עלו לאוטובוסים לבדוק שאנשים לא מבריחים חמאה וביצים. אני זוכרת איך עברנו את החורף הקשה של שנת 1951. כשהשכן שלנו פאולי נויבאואר הגיע בלילה סוער  להחזיק את הגג שעף בגלל הסערה.

החינוך בבית היה לגאווה ואהבת הארץ. אני זוכרת את הורי אנשים חרוצים וגאים במעשה ידם. כל תרנגולת שהטילה ביצה נשקלה ונעשה חשבון כדאיות, כל אפרוח שנולד, כל ברווז וארנבת שהצטרפו למשק הקטנטן בחצר הצריף השוודי על הגבעה היו מקור לאושר גדול. יושר עבודה וחריצות היו שם נרדף לאימי אסתר המלכה ואבי דוד המלך,שניהם עבדו והצליחו לחסוך ולקנות את בית החלומות שלהם.  בית שכולו לבן בגודל ארבעים וחמישה מ"ר.  היום ברחוב הבאר מספר שלוש(אז לא היו שמות לרחובות…). כאן בבצרה באותו בית לבן קטן מלא אהבה נולדו לי ילדי: ליאת, איתי ואורי, וכאן ממש באותה חצר שבה גדלים עדיין עצי פרי שננטעו על ידי אבא שלי לפני שישים וחמש  שנים נולד וגדל גם נכדי הבכור רון,  שהוא דור רביעי בבצרה ודור שלישי בבית ספר חוב"ב .

מילדות לבגרות

סיפרתי פה לא מעט על מישפחתי ועל עלייתי לארץ ואני רוצה לספר כמה דברים על עצמי. כילדה אהבתי מאוד את חברת הילדים בבצרה, בני ציון וחרוצים, השתייכנו אז לתנועת הנוער "הצופים" ולמדנו בבית הספר שהיה אז קטן מאוד. כשהתגייסתי לצה"ל התנדבתי לקיפול מצנחים קיבלתי את הכומתה האדומה והסמל של המקפלת. הוריי היו גאים בי מאוד. עבודת הקיפול הייתה עבודה שנתנו רק לאחראים ביותר והיא הייתה מלווה בקושי פיזי שנגרם מעמידה ממושכת של שעות רבות על הרגליים, אך יחד עם זה התחושה המופלאה של החשיבות והאחריות המוטלת עליי מילאו אותי פעם אחר פעם בכוחות מחודשים. בהמשך דרכי קיבלתי העברה  לחיל המודיעין של הצנחנים  ולקחתי חלק בתכנון המבצע הסודי  ביותר של הטיית הירמוך. בסוף השירות הצבאי שלי שרתתי בגדוד 890 השתתפתי בתרגילים באזור הגליל. לקראת סוף שירותי הצבאי נסעתי לבקר את אבא שלי שעבד אז כטרקטוריסט בבניית כבישי הארץ- ובאותה תקופה כביש הערבה שהוביל (עד היום) לעיר אילת. באילת אבא שלי הכיר לי את מי שלו נישאתי שנה מאוחר יותר- דובי כרמלי שהיה אז קצין צעיר בצה"ל. אחרי היכרות קצרה , החלטנו שנועדנו זה לזו,  נישאנו ועברנו לגור בבצרה

הזוית האישית

סבתא: הרעיון מרגש ,להיפגש עם רון נכדי במסגרת בית הספר שבו אני למדתי, שלושת ילדי וגם נכדי הבכור והאהוב רון. נתתם לנו הזדמנות להעלות זיכרונות ולתעד אותם.

רון: אני מאוד  אוהב את התכנית בגלל שהיא מקשרת ומחזקת את הקשר בין הסבתא לנכד. סבתא אני מאחל לך רק בריאות ושמחה שתהיי מאושרת ושיהיו לך חיים ארוכים ושמחים עם סבא וכל המשפחה