מאגר סיפורי מורשת

סבתא שלי…

יש כאלה שיגידו שהאישה בתרבות הקווקזית היא השחקן שמאחורי הקלעים. אצל סבתא זה שונה, היא השחקן הראשי – הלוחמת שלנו.

סבתא נולדה וגדלה ברובה שבחל בהרי הקווקז, כפר קטן עם מעט תושבים. רוב התושבים היו מוסלמים ומעטים היו יהודים. בתור ילדה היא גדלה לאימא ואבא אוהבים ואהובים על הסביבה. אביה היה רב גדול בכפר שהגיע משושלת של רבנים. התושבים בכפר – בניהם המוסלמים והיהודים העניקו לו כבוד והערכה. אמה של סבתא הייתה אשת חיל, אישה צנועה וענווה שנלחמה להביא ילדים לעולם ולגדל אותם. היא ילדה 12 ילדים, מתוכם שרדו סבתא ואחיה. אמה של סבתא הייתה חולה מאוד במחלה שתחילה השפיעה על הקואורדינציה הפיזית ולאט לאט על הקוגניציה.

סבתא תפקדה בתור "ילדה הורית": היא זו שדאגה לתפעול הבית ולאמה החולה. בגיל ההתבגרות של סבתא, הגיע שלב השידוך והחתונה. סבתא מרדה וסירבה להתחתן, היא חשבה על בית אמה – איך היא תלך ותשאיר את אמה חולה בלי יכולת לתפקד, עם מצבי רוח משתנים – בניהם הדיכאון הוא זה ששלט. סבתא סיפרה: "חשבתי מה יקרה לה כשאני אעזוב. כולם בסביבה הסתכלו עלי מוזר, שאלו את עצמם איך לא הסכמתי לשידוך, ומה יהיה איתי בשנים העתידיות. בשנה האחרונה של הלימודים הכרתי את סבא. הוא היה איתי בכיתה, החלטתי להתחתן איתו. התחתנתי בחצר של הכפר. החתונה הייתה צנועה ושמחה, אימא שלי שמחה. גם לאחר החתונה שמרתי על התפקיד שלי בבית הוריי והיית קרובה אליהם פיזית, תיפעלתי את הבית שלהם ושלי יחדיו. עם הזמן, בזמן ההיריון הראשון שלי, סיפרתי לאמי שאני הרה והיא שמחה והייתה מאושרת מאוד מהבשורה, התגובה שלה ריגשה אותי מאוד. במשך השנים נולדו לי שבעה ילדים – חמש בנות ושני בנים. אני זו שגידלה את כולם לבד ודאגה לכל התנהלות הבית, המשק, השטח, הלולים, וגם לבית אמי. סבא היה מלומד, הוא היה נוסע המון ללימודים ולעבודה במקומות רחוקים ובעקבות זאת הוא לא היה נוכח ושותף בגידול הילדים במאה אחוזים."

עוד מספרת סבתא: "הייתה תקופה של כמה שנים בהן השכנים דיברו על לעלות לארץ ישראל, אנחנו לא  חשבנו על זה בהתחלה. החמים שלי כן רצו לעלות לארץ וגם סבא התעקש לעלות. לא הייתה לי כל כך ברירה, הייתי חייבת ללכת איתו למרות שלא רציתי, לא רציתי להשאיר את אימא שלי לבד מול כל העולם, מול המחלה שלה. בשנת 1979 עשינו עלייה, שני החמים שלי, סבא, אני ושבעת הילדים. השארתי מאחור את הבית שלי, את החיים שבניתי לבד בשתי ידיי, את המשפחה שלי: אימא אבא ואחי. הייתי עצובה מאוד, העצב לא עזב אותי בשנים הראשונות בארץ, היו לי הרבה שיחות עם אחי שיגיע גם הוא לישראל יחד עם ההורים, אך הוא סירב. במהלך השנים כדי להרוויח כסף התחלתי לעבוד, מה שרוב הנשים הקווקזיות לא עשו אז. עבדתי בלי שסבא ידע, קניתי לילדים בגדים כדי להתאים אותם למציאות החדשה, חסכתי קצת כסף למקרה שנקנה בית. היה לי מין רצון כזה לקנות בית שיהיה דומה לבית שהיה לי בקווקז, שיהיה פרטי שלי בלי סביבה שנכנסת לחיים הפרטיים שלי, שיהיה בית עם ילדים שמטיילים וצוחקים. וכך נעשה: לאחר כמעט 15 שנה שהיינו בארץ קנינו בית, את הבית הזה. אני עכשיו מרגישה חלשה וכל יום שעובר אני חושבת על הפרידה מאימא שלי. אני חושבת על הילדים שיש לי היום מה הם היו עושים במקומי, האם הם היו משאירים אותי לבד והולכים?

אני כל יום מודה לאלוקים שיש לי יותר מילד אחד שנשאר לצידי ואני רואה את משפחתו מתרחבת, אני רואה אותכם הנכדים שלי גדלים ומביאים לי נינים. עם הזמן, שמתבגרים יותר, חושבים על דברים שהיו בעבר ומשווים אותם להווה וגאים על מה שעברנו בשביל העתיד שלנו, שלכם."

הזוית האישית

בתאל: בכל ביקורי אצל סבתא לא היה לי את האומץ לשאול על המשפחה שלה, תמיד היה באוויר שזה סיפור כואב וקשה ושהיא לא מוכנה לשתף בו. במהלך הראיון התקדמנו לאט לאט וסבתא שיתפה פעולה, היא סיפרה שהיא מרגישה יסורי מצפון על העזיבה את אימא שלה ועיני התמלאו דמעות. בנקודה הזו נשברתי ועשינו הפסקה שבה סבתא העבירה את השאלה אלי – "את תלכי מאימא שלך?" הרגשתי שהראיון תרם לי מאוד להיכרות עם שורשי המשפחה שלי, להבין מאיפה הכוחות והערכים שיש לי כיום.