מאגר סיפורי מורשת

שמי דניאל מזל טוב שרביט, נולדתי בעיר תלמסן אשר באלג'יריה, בצפון אפריקה בשנת 1938, להוריי משפחת וידל.

הוריי

הוריי נולדו גם הם בתלמסן, הם היו הורים יהודיים אופייניים, שדאגו מאוד לחינוך. אבא עבד לפרנס את המשפחה בתור קצב. אימא הייתה עקרת בית, כשהדגש היה על חשיבות ה"ואהבת לרעך כמוך". אני זוכרת כשקיבלתי את הבובה הראשונה שלי בחנוכה, אבא שלי קנה לי אותה ומאוד שמחתי והתלהבתי, בזמן ההוא לא היה פשוט לקבל בובה…

כעיקרון אני זוכרת את האווירה של השבתות והחגים, את השירים.

בית ההורים

הבית שגדלתי בו היה בית קטן, בית מאוד מסודר ונקי, בית שתמיד היה מלא באורחים ובמשפחה. מסביב לבתים היו חצרות, שם היה מקום המפגש של הילדים וגם של המבוגרים. כשאני נזכרת בבית הזה, אני מתרגשת ונזכרת באווירה המיוחדת ששררה בו. חיינו, חיי משפחה מלאים יחד עם הדודים, בני הדודים, וכמובן, מסביב לסבא וסבתא. במטבח היו לנו תנורים קטנים. אבל היות שהיינו משפחה גדולה, כמו רוב המשפחות היהודיות ב"תלמסן", היינו משתמשים בתנור הגדול המרכזי לאפות: לחם, חלות של שבת, עוגיות, מצות ועוד מאפים.. אני גם זוכרת שמרוב המאפים, וכדי שלא יתבלבלו, היו מסמנים אותם בסימן מיוחד לכל משפחה. כך שכל משפחה תוכל לזהות את מיני המאפה שלה.

השפה המדוברת אצלנו הייתה צרפתית. למדנו, כתבנו ודיברנו בצרפתית. זאת מכיוון שאלג'יר הייתה מאז תקופת נפוליאון חלק אינטגרלי משטח צרפת.

לסעודות השבת ולכל חג בנפרד היו מאכלים שהיו ייחודיים ומיוחדים להם. כמובן, כמנהג ישראל, למשל, בסעודת ערב שבת אכלנו קוסקוס וקציצות בשר, ובשבת בבוקר אכלנו חמין.

הרקע ההיסטורי שבו גדלתי

נולדתי קרוב לפרוץ מלחמת העולם השנייה, ובסיומה של המלחמה הייתי כבר בת שבע. אני זוכרת שבמהלך המלחמה, הממשלה הצרפתית לא הרשתה לילדים היהודים ללמוד בבית הספר, וזה היה מאד קשה לנו בתור ילדים… אני גם זוכרת שכל ערב היינו מקשיבים לרדיו. ואני אפילו זוכרת, שיום אחד הודיעו שהנאצים מתקרבים לאלג'יר לכבוש אותה, ומיד אימא שלי חיפשה משפחה נוצרית כדי להחביא אותנו.

בהשגחה העליונה, הנאצים לא הגיעו לאלג'יריה. מכיוון שהאנגליים עצרו אותם במצרים והאמריקאים נחתו בצפון אפריקה. לאחר סיום מלחמת העולם השנייה, הצלחנו לחיות בשלום עם הקהילה הנוצרית והמוסלמית עד שנות השישים. בשנת 1961 החלה החזית הלאומית לשחרור אלג'יריה לתפוס תאוצה וכוח שלטוני. השלטון האלג'יראי ראה את היהודים כזרים המשפיעים על אלג'יריה לרעה ויש לסלקם מהארץ. לאורך מלחמת העצמאות של אלג'יריה נפגעו היהודים לעיתים קרובות מאלימות, שכוונה כנגדם או כנגד מתיישבים צרפתים על ידי לאומנים אלג'יראים. התקפות אלה, שכללו פיגועים נגד בתי כנסת והתנקשויות באישים חשובים בני הקהילה היהודית, זעזעו את הקהילה. מצב זה היה אחד הגורמים האחרונים לרצון יהודי אלג'יריה לצאת מהארץ, רובם של היהודים הגרו לצרפת עם קבלת העצמאות בשנת 1962. גם הוריי היגרו לצרפת.

לימודיי

למדתי בבית ספר שפתוח לכולם: יהודים, מוסלמים, ונוצרים. בבית הספר דיברנו צרפתית.

בימי ראשון, כיון שזה היה יום חופש, כל היהודים היו הולכים לתלמוד תורה כדי ללמוד תנ"ך ואת השפה העברית. היו לי אך ורק חברות יהודיות, במיוחד אלה שגרו בבתים מסביב לחצר המשחקים. אהבנו כל החברות לשחק בתופסת , קפיצות בחבל, קפיצות, קשת והיו לנו משחקים מעץ. המבוגרים היו בונים לילדים הקטנים משחקים מעץ או מעופרת. הנגר שלנו היה משאיל מדי פעם לילדים את הכלים שלו כדי שהצעירים יוכלו לבנות דברים.

הקמת המשפחה

הכרתי את בעלי בחגיגת אירוסין שהתקיימה במשפחה. הכלה הייתה בת דודה שלי והחתן היה בן דוד של בעלי.

במהלך האירוסין נפגשנו והכרנו. התחתנו בתלמסן בשנת 1959. החתונה הייתה גדולה ורבת משתתפים. הרבה מאוד אנשים הגיעו לחתונה, כיון שהיינו משפחה ידועה בתלמסן, וגם מכיוון שאבי היה קצב שהכיר הרבה אנשים. המתנות שקיבלנו היו אביזרים וכלים לבית שכל זוג צעיר צריך לבית – מגבות, סדינים, סירים, שטיחים וכדומה.

עיסוקיי

הייתי מורה להיסטוריה ושפה. מאוד אהבתי להתעסק בקונדיטוריה, ספורט ובעיקר מוזיקה. בהתחלה הייתי מורה ואחר כך התמניתי להיות מנהלת תיכון.

העלייה לארץ

עליתי ארצה בזכות ילדי היקרים ומתוך ציונות דתית. עלינו לארץ בשנת 1995. כשהחלטנו שאנחנו עוזבים את צרפת, מכרנו את הבית. אני הייתי כבר פנסיונרית, וסבא מכר את החנות שלו. שוב עזבנו מקום מגורים, אבל הפעם מרצוננו. מאז ועד היום אני גרה במעלה אדומים, ולמה דווקא שם? כיון שרוב הילדים שלי גרים שם.

הזוית האישית

ברכה: תודה לך סבתא, הסיפור שלך מרתק. למדתי ממנו הרבה. מאחלת לך הרבה שנים של בריאות, נחת ושמחה.