מאגר סיפורי מורשת

סבתא דלי בכרך מספרת לשירה:

המקום עליו אני רוצה לספר הוא המקום אותו אהבתי הכי בעולם בילדותי. זה היה המקום בו הרגשתי הכי אהובה, בטוחה ורצויה. עברו כ65 שנים מתחילת הזיכרונות הקשורים לשם ואני עדיין מתגעגעת. מתגעגעת לבית סבתא וסבא וסבתא רבתא שהתגורו איתם ביפו.

הם גרו ביפו, בבית ערבי שננטש עם הקמת המדינה. בניין ישן ובו דירות בנות חדר לאורך מסדרון ארוך ובו דירות חדר בהן התגוררו משפחות. הייתה מרפסת משותפת והשירותים היו קומה למטה, חדר שירותים אחד משותף לשתי משפחות. בבוקר היו כולם נפגשים בדרכם לשם עם סירי לילה לריקון, בהם השתמשו, כדי לא לצאת בלילה החוצה לשירותים.

בשנות חיי הראשונות, גם הורי ואני התגוררנו שם ואחר כך עברנו לגור בתל אביב. סבי היה מגיע בכל שישי בצהריים אחרי העבודה לקחת אותי אליהם לשבת. היינו הולכים ברגל ליפו מרחוב אלנבי על יד האופרה הישנה עד לבית ביפו, כי סבי חסך את דמי בנסיעה באוטובוס. הדרך הייתה ארוכה ומתישה. לא הייתה מדרכה וצל, אבל כל כך רציתי להגיע לשם, לכן לא התלוננתי והלכתי בשמחה.

הסבתות היו מקבלות את פני באהבה ובחיבוקים. הן היו עסוקות בבישול ובאפיה לליל שישי ולשבת. בבתים לא היו תנורים. את תבניות האפייה הינו לוקחים אל האופה. לכל משפחה היה הסימן שלה על הבורקס והמאפים וכעבור כמה שעות אפשר היה לבוא ולקחת את התבניות המוכנות.

עד היום אני זוכרת את הריחות הנפלאים בשכונה כשכל אחד הלך עם דברי המאפה הביתה. אחרי ארוחת הערב כל המשפחות היו מתכנסות במרפסת. אכלנו אבטיח מתוק עם גבינה בולגרית והמבוגרים שתו עראק ושרו שירים מבולגריה מולדתם האהובה. בולגריה שמרה על תושביה היהודים וסירבה להסגיר אותם לידי הנאצים ועל כן העולים משם המשיכו לאהוב את מולדתם שהגנה עליהם.

הדירה של סבתי וסבי הייתה קטנה מאוד, על כן אני ישנתי בארגז המצעים של מיטתם. הרגשתי מוגנת וישנתי טוב כפי שלא ישנתי בשום מקום אחר. בבוקר היינו אוכלים בורקס וביצים קשות ואז הלכנו לטייל ביפו או ללונה פארק הישן שהיה לא רחוק משם. אלו היו ימים תמימים וצנועים. היו אמצעים מועטים אך הדרישות היו נמוכות וידענו ליהנות ממה שהיה. משפחתי אף פעם לא הרגישה מקופחת ואני זוכרת שמחה והנאה מהחיים.

היום יש לי חמישה נכדים. אני משתדלת להיות להם מה שסבתותיי וסביי היו בשבילי ומקווה שיהיו להם זיכרונות טובים לספר לנכדיהם.

הנכדה שירה מספרת

אני אוהבת לבוא לבית של סבתא וסבא. אחיי ואני מתקבלים תמיד בשמחה. בימי שישי אנחנו אוכלים שם ארוחה טעימה עם קינוחים שווים והכי שמחים להישאר לישון שם. לפני פרוץ מגפת הקורונה, סבתא דאגה לקחת אותנו לכל ההצגות הטובות, לאופרות לילדים, למוזיאון ולסרטים. אני מקווה, שבקרוב נחזור שוב לבילויים שלנו. יהיו לנו המון זיכרונות טובים שקשורים לבית סבתא וסבא אותם נספר לילדינו ונכדינו.

צלחת הבלינצ'ס של סבתא רבתא זיזי

במסגרת מפגשי התכנית התבקשנו לבחור בחפץ משמעותי עבורנו, החלטנו לבחור בפריט זה מכיוון שהוא מייצג את התכונה המרכזית של סבתא רבתא שלי, זיזי משיח – היא הייתה בשלנית מופלאה.

זוהי צלחת קריסטל אחת מ-12, ששימשה להגשת עוגות וקינוחים. צלחות אלו הגיעו מבולגריה, שם נולדה אם סבתי. משפחתה עלתה לארץ ישראל בשנת 1949 והתיישבה ביפו בבית ערבי נטוש. המשפחה הביאה עמה מעט מאוד חפצים ובניהם צלחת זאת. במשך השנים שימשו צלחות אלו להגשת הקינוחים והעוגות הנפלאות שידעה להכין.

בתחילת שנות השבעים החליטה סבתא רבתא שלי להפוך את כישרון הבישול שלה להכנסה ופתחה ביחד עם סבא רבא שלי מסעדה קטנה בתל אביב שהתמחתה בהכנת קרפים (בלינצ'ס) במילויים מלוחים ומתוקים. המסעדה התפרסמה בכל רחבי המרכז ואנשים חיכו בתור כדי ליהנות מהמטעמים שבישלה.

הצלחות, כמו זו שבתמונה היו מונחות על מדף במסעדה כקישוט והזכירו לה ולכל המשפחה, היכן כל זה התחיל? היום הצלחות נמצאות אצל סבתי דלי, שמגישה בהן את המטעמים שלמדה להכין מאמה.

צלחת הבלינצס של סבתא רבתא זיזי, העוברת בירושה במשפחה

סבתא דלי מספרת על תקופת השירות הצבאי

אחת התקופות היפות והזכורות לי מהעבר היא השירות הצבאי שלי. היה לי ברור שאני רוצה לשרת שירות משמעותי ומעניין בבסיס מרוחק מהבית, על אף שאהבתי מאוד את בית הוריי. רציתי להתנסות בחוויות חדשות ולהיות עצמאית ובזכות עצמי.

בתום הטירונות ביקשתי להתקבל לקורס מדריכי גדנ"ע גדודי נוער. בזמנו תלמידים בכיתה יב' היו מגיעים לבסיסיי גדנע ברחבי הארץ למשך שבועיים, לאימוני כושר וירי ובוגרי הקורס היו מדריכים אותם. הקורס נחשב בזמנו לקשה ביותר לבנות. עברנו אימוני כושר מפרכים, ריצות ארוכות מסעות וניווטים.

בתום הקורס הוצבתי בבסיס באר אורה שעל יד אילת. היציאות הביתה היו נדירות והנסיעה ארוכה מאוד, אך עברה מהר מכיוון שהחברים לבסיס נסעו ביחד. נהנתי מאוד מהשירות הצבאי שלה שהעניק לה ביטחון עצמי ואמונה שאפשר להשיג הכל בעבודה קשה ובהתמדה.

לקראת יום העצמאות נבחרתי להיות חיילת מצטיינת של חיל הגדנ"ע והייתי בבית הנשיא ביחד עם חיילים מצטיינים מחיילות אחרים. השירות הצבאי היה חוויה בלתי נשכחת ולימד אותי רבות על נחישות התמדה וחברות. אני נזכרת בתקופה זו של חיי לעיתים קרובות. אני חושבת ששרות צבאי הוא חובה בהתפתחותה האישית של כל נערה ובוודאי שאמליץ לנכדותיי לא לוותר על החוויה.

השיר האהוב על סבתא – שיר השכונה

מכל שירי הילדות הזכורים לי, זה שאותו אהבתי ביותר ועד היום, בפעמים הנדירות שמשמיעים אותו, הוא מעלה לי חיוך על הפנים וזיכרונות של ימי קיץ מאובקים, הוא שיר השכונה.

הייתי בת 11 כשברדיו הושמע לראשונה "שיר השכונה". זה לא דמה לשום דבר שנשמע קודם זה היה מין מערכון – שיר ארוך ומאוד מצחיק. הוא תאר קבוצת ילדים משתובבים בשכונה והמילים כאילו נכתבו על החבורה שלי, שהייתה נוהגת לשחק ברחוב מידי יום. את השיר השמיעו כמה פעמים ביום ברדיו ואז האימהות היו מוציאות את הראש מהחלון וקוראות לילדים שיעלו הביתה מהר לשמוע את שיר השכונה.

לא היה אז יוטיוב או אמצעים אחרים לשמוע מוזיקה לפי בחירה ועל כן היו "טסים" הביתה לשמוע את השיר. את השיר חיברו חיים חפר, סשה ארגוב וגיל אלדמע וביצעו אותו להקת התרנגולים בתוכניתם השנייה. הוא היה שיר השנה במצעד הפזמונים העברי השנתי תשכ"ג (1963). השיר עורר סערה ציבורית עם צאתו, מכיוון שהשפה בה נכתב הייתה שפת רחוב ולא שפה עברית גבוהה ותקנית בה נכתבו שירי התקופה. כשאני שומעת מידי פעם את השיר הוא מחזיר אותי לשכונה בה גדלתי, לחברים, למשחקי הרחוב ולילדות שממרחק של זמן זכורה לי כמאושרת ושמחה.

שיר השכונה

זיכרונות מבית הורי

נולדתי ביפו ושם גרנו בבית ערבי שננטש בשנת 1948, אז הוכרזה עצמאותה של מדינת ישראל. בקרבת מקום התגוררה דודתי בבית קטן עם חצר גדולה. בערב פסח חגגנו את הסדר בביתה של דודתי. כל המשפחה שמנתה כארבעים איש הייתה מתקבצת מתל אביב, בת ים והאזור. כל משפחה הייתה מגיעה עם סלים ובהם אוכל צלחות סכום וכוסות.

התקופה הייתה תקופת צנע כלומר – היה מחסור במצרכי יסוד כגון ביצים בשר וכדומה ועל כן כל משפחה דאגה לעצמה, אבל את החג חגגנו ביחד. את ההגדה שרנו בנוסח יהודי ספרד חלקה בעברית וחלקה בלאדינו (שפתם של יהודי ספרד), את השירים ליוותה בנגינה על תוף מרים סבתא רבתא שלי שמידי פעם אף פצחה בריקודים.

סבתא רבתא זיזי משיח

למחרת הסדר היינו אוכלים לביבות מצה שנקראות בורמוליקוס, מלוחים עם ביצה קשה ומתוקים טבולים בסוכר או בקרמל. זה היה החג האהוב עליי ביותר. אהבתי לבלות עם בני דודי ועם המשפחה המורחבת וכשאני יושבת בערב הסדר עם ילדי ונכדיי אני נזכרת בערבי הסדר אותם ביליתי כילדה בחצר ביפו.

זהו גביע אליהו הנביא אותו הביאו מבולגריה סבא וסבתא של סבתי ובכל סדר היה מונח על שולחן החג:

גביע היין העובר מדור לדור

נכדתי שירה

אני ונכדתי שירה

הזוית האישית

סבתא דלי ושירה נכדתה השתתפו בתוכנית הקשר הרב דורי בבי"ס אוסישקין ברמת השרון.

סבתא אדלה: הייתה לי הנאה גדולה לבלות עם נכדתי ולספר לה את ההיסטוריה המשפחתית על גווניה השונים.