מאגר סיפורי מורשת

שמי גלית ברגמן אך שמי המקורי הוא שובה – ג'יזל סלם. קוראים לי שובה מכיוון שבתנ"ך ספר במדבר, פרק י', פסוק 18, כתוב: "ובנחה יאמר שובה יהוה רבבות אלפי ישראל". נולדתי באלג'יר, בעיר שקוראים לה גרדיה, להורים דתיים מאוד וציוניים (כוהנה ושמעון סלם). (אלג'יר החל מה-3 ליולי 1830 הייתה בשליטת צרפת שהחלה ליישב את אלג'יר כקולוניה).

גדלתי בוילה. להוריי היה מפעל של תכשיטים מזהב. היו לנו שתי משרתות, האחת כובסת והאחת מנקה את הבית. אימא שלי טיפלה בחינוך הילדים. היינו עשרה ילדים: שלוש בנות ושבעה בנים (סימון, מישל, אלברט, אלי, ג'יזל, ג'ורג', אלכס, ז'אן פול, עמרם ויעל). למדנו בבית ספר יהודי ובכל יום שישי ושבת הלכנו לבית כנסת שהיה קרוב לביתנו. היו לנו חנויות של יהודים שמכרו בשר כשר, ירקות, פירות וביצים ואימא שלנו הכינה לנו מאכלים כמו קוסקוס בכל יום שישי ובחגים היה גם קוסקוס חלבי.

ב- 1962, בהיותי בת 8, נאלצנו לעלות לארץ בגלל אנטישמיות ופוגרומים נגד יהודים באלג'יר. על מנת שלא יחשדו ויתנכלו לנו נאלצנו לחלק את המשפחה לשלוש עליות נפרדות בתאריכים שונים. קודם כל עלתה אחותי הבכורה, סימון, עם שלושה אחים: מישל, אלברט ואלי. הם נאלצו לשקר ולהגיד שפניהם לצרפת לחופשה כי אסור היה להגיד שפניהם לישראל. שמונה חודשים אחריהם עליתי לארץ עם אמי כוהנה ועם שלושת אחיי: ג'ורג', אלכס וז'אן פול.

טסנו לצרפת והגענו למחנה הפליטים ארנס, שם קיבלו אותנו ביד חמה. הביאו לנו מרק חם, שמיכות.. היינו שם כחודש. הסוכנות היהודית עזרה לנו בתהליך העלייה וחיכינו עד אשר סידרו לנו אונייה שתיקח אותנו לישראל. הגענו לארץ למעברה של כ- 50 צריפים שנקראת 'דיור לעולה' בנתניה. אבי נותר באלג'יר וניסה למכור את העסק שלנו, שהיה חנות לתכשיטי זהב, שלוש וילות למגורים, מכונית ומפעל של התכשיטים. הוא נשאר לעוד כשנה באלג'יר, חי בתחושה של פחד ובדידות ונאלץ לברוח לארץ רק עם מזוודה עם כמה בגדים, מכיוון שרצחו את חברו הטוב ואיימו עליו גם. הוא ברח לצרפת והגיע לארץ לצריפים לאחר מכן. בדיור לעולה אבא ואימא החליטו לאחד יחד את כל המשפחה עם אחותי הגדולה והאחים שיצאו בעלייה הראשונה. הם עברו מהצריפים ממנחמיה שליד טבריה לדיור לעולה בנתניה.

לאחר כשבוע רשמו אותי ואת אחיי לבתי ספר שונים. כיוון שאנו משפחה דתית רשמו אותי לבית ספר ממלכתי דתי שקראו לו – רש"י (רבינו שלמה יצחק), שם פגשתי חברות ממדינות שונות: מרוקו, תוניס, אלג'יר, רומניה וטורקיה. כולנו היינו עולים חדשים שלא ידעו את השפה העברית. כולם דיברו שפות זרות: ערבית, צרפתית, רומנית, טורקית וכו'. למדנו את השפה העברית מאפס למרות שהתחלנו את הלימודים מכיתה ד'. התאקלמנו מאוד טוב. היו לי חברות עד כיתה ח'. למדנו עוד שפה נוספת: אנגלית. אחר הצהריים היתה פעילות קבועה במועדון שנקרא "יד לעולה", שם קיבלנו פרוסת לחם עם שוקולד ומיץ פטל. היתה לנו פעילות ספורטיבית כמו: מחניים, קלס, גומי וחמש אבנים. לא הייתה אז טלויזיה. עזרו לנו בשיעורי בית. לפעמים היה א"ש לילה: כל מיני פעילויות כיפיות בלילה. בילדותי הרבה פעמים קיבלנו את בקבוקי החלב ליד הדלת ופעם בשבוע היה עובר עגלון עם גושי קרח (כי לאנשים לא היה מקרר והיו משתמשים בדליים, שוברים את הגוש קרח לחתיכות ומאחסנים את דברי החלב שלא יתקלקלו). כמובן שגרנו בצריף ולא היה לנו גז, אז היינו משתמשים בשתי פתיליות. בפתיליה אחת שמנו מים לרתיחה ובפתיליה שנייה לבישול. הפתיליה מופעלת על ידי נפט, שגם אותו היו מחלקים וקונים. ככה היו חיי עד כיתה ח'. כמובן, שסבתא כהנה גידלה אותנו עם הרבה קוסקוס, לחם שחור, ממרח שוקולד והמון המון אהבה.

בסיום לימודי היסודי שלי הייתי צריכה לעשות מבחן סקר (מבחן זה קובע יכולת שכלית. אם אני רשאית לעלות לבית ספר תיכון עם בגרויות או לבית ספר תיכון מקצועי). אני עברתי את הבחינות ונרשמתי לבית ספר תיכון ממלכתי דתי "בר אילן" בנתניה. שם למדתי במגמה ספרותית. בית הספר היה רחוק מביתי ובכל בוקר הייתי צריכה לעלות על אוטובוס ולנסוע כארבעים דקות לבית ספר (הלוך, חזור). שם נחשפתי לעוד סוגי אוכלוסיות: צברים, עירוניים, כפריים. השפה העברית כבר היתה שגורה בפי אך נשאר לי מבטא צרפתי כבד, כך מיד זיהו שאני עולה חדשה. יחד עם זאת, מצאתי חברות חדשות וטובות. אני עזרתי להן בצרפתית ונעזרתי בהן לשפר את העברית שלי. חברותיי היו בכל מיני תנועות נוער ואני לא יכולתי להיות באף תנועת נוער מכיוון שלא היה לי כסף או תקציב והייתי צריכה לעזור בעבודות הבית וגם כלכלית. זיכרון שחרה לי מאוד באותה התקופה זה שהיה סרט שכל הכיתה הלכה אליו ואני לא נרשמתי כי ידעתי מראש שלהורים שלי אין כסף ללכת.

סיימתי את הבגרויות שלי בהצלחה ויכולתי להתגייס, אך הוריי התנגדו לגיוס נשים לצבא. בגיל 18, כאשר זומנתי לצבא, חיכיתי המון זמן שיקראו בשמי ולאחר שהתייבשתי מההמתנה ניגשתי למשרד ואז אמרו שקראו לי כמה פעמים – אך פשוט לא קראו לי בשמי… קראו לי דיזל. ושם מאוד נפגעתי. אמנם הצהרתי שאני דתייה וקיבלתי פטור מהצבא אך חזרתי בוכייה, פגיעה ונחושה לשנות את שמי. כך התקבלה ההחלטה לשנות את שמי מג'יזל לגלית.

לאחר מכן, נרשמתי לאוניברסיטת בר אילן ברמת גן. למדתי לימודים קלאסיים בצרפתית (עשיתי את התואר בצרפתית) וסיימתי אותם בהצלחה. כסטודנטית גרתי אצל דודתי אסתר ובמקביל ללימודים נאלצתי לעבוד על מנת לפרנס את עצמי. נשארתי במימון באוניברסיטה ועבדתי במקביל בבנק הפועלים, שם הכרתי חייל שבא לרכוש מטבע חוץ ליציאה שלו לחו"ל לאחר הצבא, התאהבנו והתחתנו. לאחר כמה שנים נולדו בנותיי (שלי וסיון) והן הקימו משפחות משלהן (ואני נהנית מהפירות). היום אני, גלית ברגמן, סבתא לעשרה נכדים, גאה ומאושרת להקמת המשפחה המורחבת שלי והנכדים המקסימים שלי.

הזוית האישית

סבתא גלית: היה לי ממש כיף לספר לנכד שלי את סיפור חיי. גם הרווחתי זמן איכות עם הנכד שלי וגם היה מרגש להיזכר ולספר.

איתמר הנכד המתעד: מאוד נהניתי לשוחח עם סבתי. למדתי ממנה המון, בעיקר על התמודדות עם קשיים ואהבת המשפחה.