מאגר סיפורי מורשת

נולדתי בשנת 1941 בבית חולים בקזבלנקה "ג'ול מורו" שבמרוקו (באמצע ניקיון פסח ). למדתי בבית הספר "לספט" ו"אליאנס".

בהיותי בגיל 7 פרצה מחלת הגזזת, בכל בתי הספר עברו רופאים ואחיות אשר זימנו אותנו לבדיקות ולאחר מכן עברנו טיפולים או טיפול למניעת הדבקות. אני אישית עברתי טיפול הימנעות להדבקה אשר כולל: גילוח שער טוטאלי, העברת קרינות לייזר, טיפול במשחות והמון יוד. כאשר הייתה הצמיחה הקטנה ביותר היו מורידים פר שערה עם פינצ'טה שערה, שערה ממש…עינוי שלא ניתן לשכוח אותו, ומה שגם עוברים אותו בפחד כי כאשר מעבירים את הלייזרים על הקרקפת אסור לזוז כי זה יכול לגרום לאיבוד צמיחת שיער לגמרי או בחלקים של הראש. פשוט הראש יכול להפוך למנורה חלקה ומבריקה במיוחד… את העינוי הנ"ל שרדתי אותו במשך ששה חודשים למיטב זיכרוני… ועברתי אותו בשלום ברוך השם.

בשובבות שלי יש גם "עבר פלילי", והוא ניפוץ זכוכית ראווה של איש ממשטרת הגבול שמשרדו היה צמוד לקיר בית הספר, הייתי עוברת על פניו מרימה מבלי לחשוב אבן וזורקת אותה על הזכוכית או לתוך המשרד.  יום אחד הוא חיכה לי מחוץ למשרד מאחורי עץ, ואני כהרגלי חזרתי על הפעולה.  לפתע האיש תפס אותי בזרועי בחוזקה ושאל אותי לשמי. "מדוע את עושה זאת ??" המשיך ושאל. לבסוף שחרר אותי באמרו: "מזל שאת קטינה ויהודייה! (היהודים נחשבו במרוקו לאזרחים טובים וישרים).  "לא אדרוש ממך תשלום על הויטרינות כי  זהו משרד ממשלתי…" וכך יצאתי מהסיפור בשלום…

דוגמא נוספת לשובבותי הייתה כאשר נתקלתי באוכל שלא היה לטעמי בבית הספר. כדי להוכיח לאמי ש"אכלתי" הייתי מורחת קצת מהרוטב בצלחת האלומיניום ומכניסה אותה לילקוט. כאשר אמי הייתה שואלת האם אכלתי, הייתי מראה לה את צלחת האלומיניום כהוכחה ועונה לה שאפילו לא הספקתי לשטוף אותה מרוב שהייתי עסוקה באכילה.

בגיל 16 עזבתי את התיכון כדי לעזור בהוצאות הבית כי אבי חלה במחלת הכבד ופוטר מעבודתו, לאחר זמן קצר נפטר אבי ואני התחלתי לעזור לאמי בגידול האחים כי האח הבכור שלי כבר היה בארץ. שנתיים לאחר שאבי נפטר הייתי צריכה לעזור לאמי בהכנות בר המצווה של אחי אברהם, הוא חזר מהפנימייה כדי לחגוג ולאחר שבוע חזר לבית הספר שלו ובמהלך משחק כדור רגל בהפסקת 13:00 אחרי ארוחת צהריים, קיבל את הכדור בבטן ונפל על גבו כאשר ילד אחר נפל עליו וגרם להפסקת חמצן והדבר גרם למותו במיידית.

האח האמצעי היה בישיבה בצרפת לומד להיות מוהל ושוחט, אחותי הקטנה ממני בשנתיים עלתה בדיוק ארצה, ורק אני יכולתי לצאת לעבוד ולגדל את שלושת האחים הקטנים שעדיין היו זקוקים לטיפול רציני כלומר בלימודים, הוצאות בר מצווה וכד'…. לאחר מכן שלחנו אותם לקיבוץ בארץ כי אחותי הקטנה ביותר הייתה מפוחדת מהערבים במרוקו ומהדיבור שלהם הייתה נרתעת. לאחר מכן עזבתי את מרוקו לאיטליה כדי להביא פרנסה יותר גדולה לאמי. בשנות ה-70 קיבלו אותי בחוזה לנהל שם מלון לשנתיים.

לאחר שחזרתי מאיטליה למרוקו בשנת 1972 קיבלנו אורח יהודי שבא לחפש את שורשיו והתחבר עם איש מהמשפחה באנייה. מאז התארח אצלנו בשבתות  וכך הכרתי את מי שהיה לבעלי.. לאחר החתונה קיבל בעלי תפקיד חשוב בחברת מסטיקים (מנכ"ל החברה) ובינתיים, בשנת 1974,ילדתי את בתי הבכורה והיחידה יולנדה.

בשנת  1989 עלינו ארצה ולא בזכותי. בעלי תמיד רצה ואני הסכמתי רק לאחר שהבטיח לי שלא אצטרך לעבוד בארץ כלל. בסופו של דבר מתרגלים לכל, התחלנו לגלות את הארץ, בעלי התחיל  עבוד, למדנו באולפן ועם הזמן יולנדה גדלה ודרך השכנה שלנו היה שידוך והכרות כדי לחתנה.

ב-2001 נולדה נכדתי המקסימה אנאל. בשבילי זאת הייתה ועדיין חוויה לא שגרתית, אם לא הצלחתי להיות מוקפת בהמון ילדים לפחות ה' פיצה אותי בהמון נכדים במיוחד נכדה בכורה מיוחדת במינה ומקסימה ביותר, בעלת ערכים ויראת שמיים…

אני מודה לקדוש ברוך הוא על הכל, גם בטוב וגם ברע, ניסיון החיים העשיר שלי לימד אותי לקבל הכל בחיוך ולראות בחיים מתנה ובנשמה פיקדון שניתן לנו מאת הבורא, ולכן לנסות להינות מכל רגע ולהשתדל לקיים את רצון ה'. כל המסופר לעיל זהו רק חלק קטן מסיפור חיי אך איני מתלוננת על שום דבר…

ישנה אמרה הטוענת שכאשר דלת אחת נסגרת ה' פותח עוד עשרה, יש רק לדעת לפעול נכון ובזמן הנתון…כאשר התבשרתי על מחלת הדיאליזה עם כל הכאב יש שמחה כי למחלתי יש טיפול ותודה לאל שאפשר לי להיות במחיצת נכדיי עם כל הקושי בדבר אך ברוך ה'…

כיום אני אלמנה ועקרת בית ובסך הכל אנחנו משפחה שמחה ומאושרת… בתכנית "הקשר הרב דורי" השכלתי למרות גילי והבנתי שהקופסה המרובעת שנקראת מחשב, היא לא יותר חכמה מהמין האנושי ובטוח לא יותר מנכדתי המקסימה אנאל אשר בסבלנותה הדריכה אותי.

הזוית האישית

אנאל הנכדה: היה לי ממש כיף לעבוד עם סבתא ללמד אותה וללמוד מימנה ; ללמוד דברים על המשפחה, על הילדות שלה ובקיצור, על העבר שלה !! נהניתי לכתוב את סיפור זה ובכלל להשתתף בתוכנית שנקראת "קשר רב-דורי" ממנה נהניתי כל רגע !

סבתה זוהרה ג'ורג'ט: אני נהניתי מאוד לשבת ולספר לאנאל ולחברותיה את סיפור החיים שלי. הייתה התעניינות רבה ואוירה נהדרת ושמחה… נהניתי גם ללמוד דברים חדשים בתחום המחשב והטכנולוגיה, דבר שגרם לי לסיפוק רב.