מאגר סיפורי מורשת

שמי ברכה עקיבא, התחתנתי בתימן בגיל 15 בתימן, ככה היו רגילים לעשות אז, ועלינו לארץ בשנת 1949 – אני, בעלי, ההורים שלי ואחים שלי.

יצאנו מהבית שהיה בעיר "ראדע", בהתחלה עלינו למשאית אבל לא הצלחנו לנסוע אתה, אז הביאו לנו חמורים במקום. הבעיה שהיינו מתעייפים והחמורים גם היו מתעייפים. אז הלכנו המון ברגל. אחרי דרך ארוכה הגענו לעיר "חאשד", כבר כאבו לנו העצמות. התקלחנו שם בפחים, בלי גג, אנשים גנבו את המגבות אחד לשני. אחותי הייתה בת שנתיים, חלתה שם, לא ידוע במה ונפטרה, היו המון מחלות המון מתים.

ב"חאשד" הביאו לנו מטוסים כדי לעלות לארץ, היו המון תורים מרוב האנשים. פעם ראשונה עליתי על מטוס, בדרך לארץ ישראל. מרוב שאני לא רגילה לטוס, היו לי בחילות כל הטיסה. הגענו לארץ אחרי כמה שעות וירד גשם חזק מאוד, אני זוכרת שממש היינו סחוטים.

הגענו לעין שמר, לצריפים, צריפים ששימשו פעם חיילים. ישנו שם חמש משפחות בצריף אחד, בצפיפות. היה בעין שמר גן לתינוקות של כל העולים והאימהות פחדו לשים שם את התינוקות, כי היו שמועות על חטיפות של ילדים. חיינו בצמצום, היינו הולכים להביא ארוחת בוקר עם כרטיסים, עם הכרטיסים קיבלנו פרוסת לחם, קצת גבינה וסלט. אחרי כמה חודשים שאלו אותנו איפה אנחנו רוצים לגור, אם יש לנו משפחה בארץ, שנגור לידם. הייתה לנו משפחה בגדרה ואכן הגענו לבתים ישנים בגדרה, לא היה לא חשמל ולא מים. בגדרה נולד לי הילד הראשון וקראתי לו מנחם, על שם אבא של בעלי.

לא הייתה לנו עבודה, אני הייתי עם התינוק כל היום, רוחצת אותו במקלחת מפח, היה מאוד קשה. נתנו לבעלי עבודה בחקלאות, לגזום ענפים, לחתוך עצים ותפוזים, הם עבדו קשה בשביל מעט כסף. הכל היה פה פרדסים, אחרי זה הפכו את הפרדסים למעברה, לעלייה יותר מאוחרת שבאה מתימן. לא היו תנאים, לא היה מים. בן גוריון פעם בא לגדרה והתרגשנו, הוא התחיל לנאום, הבטיח שהוא יבנה לנו דירות ויעזור לנו עם הילדים, אבל שום דבר לא קרה.

הזוית האישית

רות המתעדת: הסיפור של סבתא מהעלייה המחיש לי כמה היה קשה בשנים הראשונות כאן בארץ ישראל, איך הם חיו בצמצום ולא התלוננו, כמה כוחות נפש עצומים היו לה ולרבים כמוה. סבתא שמחה לספר לי את הסיפור ואמרה לי שאני צריכה להעריך את החיים שיש לי כרגע ואת הילדות שהייתה לי.